הנה מה שכתב הסופר עמוס עוז לפני כעשרים שנה: "במלחמה בין ירושלים לתל אביב, אני כולי לצד תל אביב – שפיות, חילוניות והווה".
המלחמה הזו החלה כבר בימי אבותינו ביציאת מצרים. כשהודיע להם משה בפעם הראשונה על הגאולה, נאמר "ויאמן העם... ויקדו וישתחוו". אך בפרשת וארא נאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". מה השתנה? אלא שבראשונה שמע העם שה' ראה את עוניים ועומד להעלותם לארץ ישראל בה יכוננו מדינה עצמאית, האמינו והודו. אך בפרשת וארא נאמרו דברים נוספים, "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים". התברר שיש חזון ליציאה ממצרים, הם הולכים להקים מדינה שאינה רק מקום מקלט, אלא "יסוד כיסא ה' בעולם", ולהיות לברכה לכל האנושות, זה היה כבר למעלה מכוחם. על כך כתב האור החיים "מקוצר רוח: לצד שלא היו בני תורה לא שמעו. ולזה ייקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת לבו של אדם".
על החילוק שבין ציון וירושלים כתב הרב קוק זצ"ל: "כשם שציון מציין את הרעיון החילוני של הפעולה המדינית, כך ירושלים את הרעיון של המקדשות, את כל האידאלים הטהורים העתידים לצאת ממנו לישראל ולאדם. ושתי התנועות יחד ילכו במצב של ידידות ועזרה הדדית..." (מלכי בקדש ח"ב עמ' 8).
וכך הסביר הרב קוק את דברי הנביא "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים". ציון, התנועה המדינית, משמיעה קולה בכוח, בלי בושה, אך מעמידה עצמה בשורה אחת עם שאר התנועות הלאומיות שבעולם, כמו הפולנים והליטאים, עומדת עמם במישור הרגיל. לעומת ירושלים שעומדת על "הר גבוה", מדברת בשם ה', אך קולה חלש. על כן פונה הנביא למבשרת ציון שתעלה למקום גבוה משאר האומות, שתדבר בשם חזון הנביאים. ושוב הוא פונה למבשרת ירושלים ואומר: את אמנם עומדת במקום הנכון, מדברת בשם ה', אבל אין שומעים את קולך, את מהססת ומתביישת, "הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים".
שתי תפיסות עולם, אלו השמחים בציון מסתפקים בחזונה, כבד עליהם משא ירושלים ובורחים מן האידאלים שלה. ירושלים מפחידה אותם. ואלו השואפים להרים בכוח את קולה של ירושלים הקדושה.
אין פלא שיום ירושלים אינו נחגג כמו יום העצמאות. בינתיים.