אם אנחנו מעריצים מישהו, אז הוא נערץ? או אולי הוא חס וחלילה עריץ? אולי אפילו בלי שהוא התכוון, בלי שהוא עשה שום דבר רודני, אלא סתם מכוח העמדה הנפשית של המעריץ כלפי הנערץ.

איך הערצה יכולה להפוך לעריצות? קל יותר להסביר את זה באמצעות מערכת היחסים בין הורים לילדיהם, מערכת שבה כולנו היינו פעם מעריצים ונערצים. אחד מהשלבים המוקדמים של קשר בין הורים לילדים, הוא הערצה: "לאבא שלי יש סולם/ מגיע כמעט עד שמיים/ ואבא שלי הוא הטוב מכולם/ ואבא שלי הוא הכי בעולם" שרנו כולנו במילים אלו או אחרות להורים שלנו, ורצינו להיות כמו אמא ולהתחתן עם אבא. וכמה זה היה כיף ומתיש גם יחד, להיות גיבורי-העל של הילדים שלנו. אבל למרבה השמחה הם צמחו, וגם אנחנו. תארו לכם שהיינו נתקעים בשלב הזה, מאמינים כהורים או כילדים לדימוי האשלייתי הזה. האם אפשר היה לצמוח בתוכו? להתפתח? לפתח כישורים אישיים? כאשר מולך עומד מודל שלעולם אינו טועה, אינו חלש ואינו פגיע? כי זו הערצה - ליחס כוחות-על לבני אנוש, לתת להם כוח על-אנושי. אמון בדימוי הזה עלול ליצור מציאות של עריצות.

ההתבגרות של ילדינו מעמידה אותנו בפני המציאות - שכולנו בני אדם, וכולנו ראויים להערכה, יש לנו מה ללמד, אבל אנחנו לא גיבורי על אלא בני אדם. וגם ילדינו הם בעלי אישיות משלהם, והם לומדים, אבל גם מלמדים אותנו, ויש להם בחירות ורצונות.

הערצה היא שלב בו אין לאדם אישיות עצמאית והוא ניזון מהחשיבות האינסופית שהוא נותן לאדם אחר. ההשתייכות הזו נותנת לו כוח מניע חזק, אבל תלות כזו יכולה לגרום לו לא להיות נאמן לעצמו, לבטל את אישיותו, לחקות את הדמות הנערצת, ולקבל על עצמו לרַצות את הנערץ. ככה קונים עריץ, וככה חוסמים את אור הבהירות האישית וההתפתחות.

זו זכות להשתייך ולקבל הדרכה. לא להיות פרטיזנית שלוחמת לבד בבלבול שקיים בעולם, אלא לוחמת בגדודים בהם יש תורת לחימה ורוח מפקד, להשתייך לחבורה, לקהילה, לקבל פרספקטיבה והדרכה ממי שכבר עבר את המבוך ורואה אותו מלמעלה - כפי שמסביר המסילת ישרים. בשביל לקבל הנהגה כזו צריך לדעת לקבל סמכות, להעריך ולכבד את הרב. וזה מנדט עם גבולות, גבולות של הלכה ותורה, של מרחב ובחירה. לתת אמון קוראים לזה - ומה שנותנים, אפשר גם לקחת... כל אלה הם בגדר הערכה, אבל לא הערצה שהיא התבטלות מוחלטת כלפי הנערץ.

בתורה ס"ה בליקוטי מוהר"ן מדריך רבי נחמן את בעל השדה (הצדיק) איך להצמיח את האילנות (נפשות תלמידיו). כמה חשוב לשמור על מרחב בין אילן לאילן, שנוף של אילן אחד לא יאפיל על הצמיחה של אילן אחר. על הדרכה אחת חשובה רבי נחמן מדלג בתורה זו – להזהיר את בעל השדה שלא יטיל צל שאינו מאפשר לאף אחד לצמוח, לפרוש את כנפיו, להניב את פירותיו האישים. אולי בגלל שזו האחריות שלנו, לא להיכנס לשדות בהם בעל השדה מטיל צל ולא אור שמאפשר לצמוח למדרגת "ושכנתי בתוכם" - בתוך כל אחד ואחד.