הבעש"ט הקדוש סיפר משל על מלך שהניח אוצר במקום אחד והקיף אותו בחומות. בחסידויות שונות ממשיכה העלילה בגרסאות שונות, המלמדות על הדגשים של אותה חסידות. רבי נחמן סיפר שכאשר ראה בן המלך את החומות, אמר: "אני יודע שכל החומות הן רק אחיזת עיניים, ובאמת אין שום חומה כלל". החומות הן כל "המניעות וההסתות והפיתויים שיש על אוצר של יראת שמיים". ההבנה שכל החומות הן רק אחיזת עיניים אינה גורמת לחומות להיעלם; הניסיונות ממשיכים להיראות מאיימים ואימתניים במלוא תוקפם, אבל הידיעה הפנימית שהן אחיזת עיניים מאפשרת לאדם "לב חזק ואמיץ לה' יתברך". כשאדם יודע שבאמת המלך חפץ שהוא יקבל את האוצר של יראת שמיים ומשתחרר מהאשליה המחלישה שהחומות נועדו להרחיק אותו - אזי הוא יכול להשליך את עצמו "לרוץ בקשרי המלחמה" ולעבור על החומות לבטח. הוא יודע שהחומות הללו הנן כפי כוחו ואין בהן כדי לעצור אותו, הוא מבין שבאמת "המניעה הגדולה שבכל המניעות היא מניעת המוח" - כלומר העובדה שאנחנו טועים להאמין שאין בכוחנו לעמוד בניסיון.
הקושי הגדול נוצר מכך שבשעת הניסיון אנחנו מאבדים את הדעת הזו, וזה עצמו הוא הניסיון הגדול יותר. העצה על כך היא רק הצעקה אל ה' יתברך מעומק הלב. "כשנופלים לבוץ אזי צועקים ושוב צועקים ושוב צועקים". מכוח הצעקה הזו "אזי השם יתברך שומע קולו ופונה לצעקתו, ויכול להיות שמזה בעצמו יפול ויתבטל לגמרי כל הקושיות והמניעות הנ"ל, ועל כל פנים השם יתברך שומע קולו, שזה ישועתו" (על פי תורה מו בליקוטי מוהר"ן תניינא).