נדמה שבשיר שלפניכם, שזכינו לחבר, מודגשים יסודות מחידושיה של תורת החסידות:
לְיַחֵד יִחוּדִים
(במנגינת "שתלתם ניגונים בי")
לְיַחֵד יִחוּדִים מַחְשָׁבוֹת וְשִׁירִים
לְהָאִיר אֶת הַלֵּב בְּנִגּוּן
לְעוֹרֵר בְּעַצְמִי כֹּחוֹת נִשְׂגָּבִים
לְהַבְדִּיל בֵּין הַחֹשֶׁךְ לָאוֹר
כָּל יְהוּדִי הוּא אדָם פְּנִימִי
שֶׁנּוֹשֵׂא בּוֹ מֶסֶר וְאוֹר
כָּל יְהוּדִי – יַהֲלוֹם אֲמִתִּי
שֶׁמְּנַסֶּה לִבְרֹחַ לָאוֹר
כְּשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי אז מַה כֹּחִי
שׁוֹקֵעַ עָמֹק בְּעַצְמִי
כְּשֶׁאֲנִי לְדוֹדִי – וַאֲזַי דּוֹדִי לִי
צוֹמְחוֹת לִי כְּנָפַיִם שֶׁל אוֹר
מַרְקִיעַ שְׁחָקִים לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים
מְלֵאִים צֶדֶק וְטוֹב
מַרְקִיעַ שְׁחָקִים לְעוֹלָמוֹת צוֹחֲקִים
וְשׁוּב מְחַיֵּךְ לְעַצְמִי
כְּשֶׁחוֹזֵר הַחִיּוּךְ הוּא סִימָן לְחַיִּים
סִימָן שֶׁהִתְקָרַבְתִּי לְטוֹב
כְּשֶׁחוֹזֵר הַמַּבָּט מָלֵא תֹּכֶן וָרֹךְ
אֲזַי מַתְחִילִים לֶאֱהֹב
לֶאֱהֹב אֶת עַצְמִי, לֶאֱהֹב רַעְיָתִי
לֶאֱהֹב שׁוּב בֹּקֶר וְטוֹב
לֶאֱהֹב אֱ-לֹקַי שֶׁדָּר בְּקִרְבִּי
לְהַרְגִּישׁ אֵלָיו שׁוּב כֹּה קָרוֹב
שאלה זו נשאל הבעל שם טוב עצמו, והשיב במעשה: היה פעם צורף אומן מפליא לעשות בזהב ובכסף ולו נער שוליה שהיה עוזר על ידו ומתלמד במלאכת הצורפות. הלך התלמיד והתמחה עד שנעשה לצורף מומחה של ממש ואף עלה על רבו במלאכת הצורפות.
ויהי היום, ומבית גנזי המלך באו לחפש אחר צורף אומן שיהיה אומן בית הגנזים. המליץ הצורף על תלמידו השוליה בכל פה, ואכן נלקח השוליה להיות אומן בית גנזי המלך. לא יצאו ימים מועטים והשוליה חזר אל הצורף האומן שאצלו התלמד במלאכת הצורפות, בלב שבור ובעיניים דומעות.
"פטרוני לביתי", אמר השוליה. "וכל כך למה?" הקשה הצורף. "כל שעשיתי לא עלה יפה ולא נשא חן בעיני המלך", השיב השוליה. שאל הצורף: "מדוע כך אירע לך? האם כשעשית בזהב ובכסף הקפדת לעשות כפי שהוריתי אותך?". "כן, בוודאי", השיב השוליה. חכך הצורף בראשו, והוסיף להקשות: "ואת האש בתנור הדלקת?". השוליה נאלם דום. כשהתעשת החל למלמל: "וכי הייתי צריך להדליק את האש בתנור?".
"אם שואלים אתם מה חידשה החסידות", אמר הבעל שם טוב, "הרי שחידושה הגדול הוא הצורך להדליק את האש בתנור".
אפשר לקיים תורה ומצוות. אפשר לעשות ככל שכתוב בספרים. אבל אם לא נעלה את האש בתנור, אם לא נעשה את עבודתנו מתוך מעורבות, מתוך רגשת הלב, מתוך התלהבות, הרי שאף אם נעשה את כל מה שכתוב, לא יישאו הדברים חן בעיני המלך, ולא נזכה להיות מאומני בית הגנזים של המלך.
נקודת החסידות היא "אור וחיוּת". החסידות לא הוסיפה שום דבר על התורה הכתובה והמסורה אבל היא שינתה המון. כשאתה מוסיף אור וחיים הכל נשאר אותו דבר, אבל הכל שונה כל כך...
אם יהודי הוא חלק א-לוה ממעל ממש, אם התורה היא גילוי של עצמות ומהות אור אין סוף בעולם שלנו, והקדוש ברוך הוא בעצמו נמצא כאן ממש כי "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום שפנוי ממנו), אז ההסתכלות על כל הדברים חיה יותר ומאירה יותר, יותר באין ערוך.
"אור" הוא משהו שבא מלמעלה בלי יחס למי שמקבלו למטה, ואילו "חיות" מתייחסת לכל פרט ומחיה אותו באופן הראוי לו. החסידות היא גם אור וגם חיות, היא גם מאירה כמו שהיא וגם מתפשטת, נכנסת ויורדת לתוך הפרטים.
באופן כללי זהו החילוק בין הבעל שם טוב והאדמו"ר הזקן. הבעל שם טוב העיר את העולם מעלפונו והראה כמה אור יש בעולם, והאדמו"ר הזקן הראה איך אפשר לעבוד את ה' ולהכניס אותו לתוך העולם האישי והמעשי שלנו.
אפשר ללמוד עניינים רוחניים ולהותיר את הגשמיות כפי שהיא, מכיוון שהרוחניות אינה גשמיות. אבל החסידות מגלה את הסוד של הסוד ("רזין דרזין"): הסוד הוא רוחניות, והסוד של הסוד הוא הסוד של הגשמיות והרוחניות גם יחד. הוא עצמותו יתברך, שהרוחניות והגשמיות שווים לפניו ממש. החסידות איננה מבטלת צדדים אחרים בתורה, חלילה, אלא באה להוסיף אור וחיות בכל הקומות.
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אמירת ״כל נדרי״ בבית הכנסת בעיירה לובביץ' הסתיימה. הקהל, שעטוף בטליתות ולבוש לבן, משתתק וממתין. והחזן,
אָנָּא ה' אֱ־לֹהֵינוּ וֵא־לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָּנִים וּקְשֵׁי
"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך"… מלך מלכי המלכים יושב על
היום נעשה משהו קצת אחר. משאירים את השכל בצד, עובדים רק עם תחושות. * משחק האסוציאציות: