מישהו יודע מה השם רוצה לומר דרך התרחשות בחיים?

שאלה: מישהו יכול לבוא ולומר שהוא יודע מה השם רוצה לומר לנו דרך התרחשות כלשהי בחיים?

האם אתה פתוח?

// יהושע מילר, עורך בהוצאת מגיד

הסתייגות ברשותכם.

התגלות ורצון ה' אינם מדע. ה' אינו נתון לחוקי המדע שמכמתים ומעידים על קשרים ותוצאות הכרחיות. ולכן גם אם נדמה לנו שאחרי עמל פנימי או חיצוני רב הגענו לבהירות מסוימת לגבי מערכת של סמלים או של תופעות שיש במציאות או בנפש שלי, ואנחנו בטוחים שזה ביטוי לרצון ה' - זה לא מחייב כלל, וזה בוודאי לא מחייב את ה'. כפי שניתן לראות בפרשיות המשכן, כאשר לא מדובר בהשערות תיאורטיות שלנו, אלא בציוויים אלוהיים לבנות כלי קודש, למתוח אוהל מועד או להקריב קרבן כזה או אחר, אפילו הפעולות האלה אינן מחייבות את ה' להתגלות אלינו או להאיר פנים. הן לא מתכון טכני חלילה להשפעה על ה'.

לכן, כפי שזכיתי לשמוע מהרב יוני גרוסמן שכתב יצירת מופת על תורת הקרבנות, אנו קוראים לבית ה' מׅשכן. ולא משכין. כי אין ביכולתנו להשכין את השכינה בכוח היכן ומתי שאנחנו רוצים. בניגוד לתפיסות מאגיות או פגאניות בהם האדם מכריח את האל או האלים לפעול על פי הכתבה שלו - עם ישראל פועל בהתאם למה שציווה ה', וזה עשוי לפתוח עבורנו אפשרות שה' יתגלה, ישכון, אם הוא יראה בכך עניין, ואם לא – אז לא. ולכן מרבים לומר "ויהי נועם..." לפני מצוות, כתפילה וייחול. 'משכן', על משקל 'מפעל' תעשייתי שיכול להיות מקום שתהיה בו עבודה, לעומת 'מפעיל' מכונה שמתניע עבודה בכוח.

בשביל התגלות ה' לא מספיק לציית. ולא מספיק לפעול בעוז ובעוצמה. ואפילו לא מספיק להיות ראוי. ה' הוא המכריע הבלעדי אם ואיך להתגלות, כמו שרואים בצורה כל כך טראגית אצל תלמיד ירמיה ברוך בן נריה, עיינו שם. כך גם בנושא של לראות את ה' במציאות - הוגיה בגמרא העוסקת בניחוש אף היא מובהקת בעניין - אין סימנים ממרום בהזמנה. הדרך היחידה להיות בטוחים בהתגלות רצון ה' זה על ידי עשיית המצוות וקיום ההלכה, שהם הרצון המפורש והמובהק של ה' כפי שמסר לנו.

בדרך כלל ידיעה כזאת - שכל המאמצים שלי לא בהכרח יובילו לאשר חשקה בו נפשי - מספיקה היא להרפות את הידיים מלנסות כל עיקר למצוא את רצון ה' והתגלות ה' בעולם הרחב. אך מי שייגש עם הידיעה המענוות הזאת וייפתח לאפשרות ("עקב ענווה יראת ה'") ולדרך של התגלות ה', יכול למצוא בו מרגליות של התנוצצות.

המשמעות של הפתיחה היא בשלושה אופנים, בין היתר: זיהוי וחיפוש כפול.

שלב ראשון – זיהוי שה' כבר נוכח מול העיניים שלנו. כל מה שאנחנו מאמינים בו מאז הגן ומדקלמים בתפילה עד היום, שה' מצמיח עצים ומוריד גשמים וחונן לכל אדם דעת שונה מחברו. אז לפני ההתפתחות לנבואה ורוח הקודש וראיית מלאכים ושרפים, תחילה עלינו להפנים במודע החי שלנו שמה שמול עינינו נברא וממשיך להתקיים בגלל שזה רצונו של ה'. זאת אומרת ללכת הרבה זמן בעולם - בטבע, בין אנשים, בין מעשי ידי אדם, בהתבוננות על כל מה שזומן לי ביום יום - ולומר לעצמך את הברור והפשוט, שה' ברא את כל זה. להתמיד בהפנמה הזאת, בצורה שיכולה להרגיש מאוד מיותרת כי זה הרי ידוע - בראש. כמו שאנחנו יודעים בראש שאנחנו מתפללים לה' וה' באמת מקשיב אבל לא ממש זוכרים את זה במודעות החיה...

שלב הבא, של חיפוש כפול - חיפוש ראשון, מלווה בתפילה לה' שיואיל לענות לחיפוש הזה, הוא לראות את ההחייאה עצמה של המציאות על ידי ה'. את החוטים שה' מושך בהם את ה'בובות' שברא, את הטפטפות שמלחלחות את הגינה שנטע. כלומר, אחרי שהפנמתי קצת (ואפשר תמיד יותר) שבאמת כל מה שעיניי רואות נברא בפועל על ידי ה', אתחיל לחפש את ההחייאה, את ההיבראות עצמה של הכל. לחוות את השקדיה שבן לילה כולה עוטה לבן לא כתופעת טבע מנוכרת אלא כצמיחה שה' מזמן ומטפח. את גור החתולים שלפני שבועיים ראית מתחת לרכב שהיום כבר מסתובב לבד ומחפש אוכל כהזרמת כוח וגדילה מאת ה'. את הרעיונות והרצונות שצומחים בך 'משום מקום' ובעצם נשאבות ממקור החכמה שבשורשו ה' מסתתר (אפשר להבין זאת מ"ראשית (ה)חכמה- יראת ה'", כלומר גילוי המקור העלום והאלוהי של החכמה שבשכלנו). ובאופן זה למצוא יותר הזרמה, הצמחה והזנה של ה' את המציאות. גם כאן מדובר בהליכה פתוחה, תמימה, רוויה באמירות פנימיות של אמיתות שידועות לכל ומרוב שנשחקו נשכחו מהלב ונשארו במוח ריקות מחיות והזדהות.

ושלב שני של חיפוש - להיפתח אל מעבר למה שאנחנו יודעים ומכירים. להפנים שה' נוכח וגם בורא הרבה יותר ממה שהעיניים שלנו שולטות בו. להתפלל להיות ראוי לשמוע את מה שביום יום איננו שומעים - כפי שכותב הזוהר בשם ר' אלעזר (זכיתי לראות בספר של טובה חפץ שנפטרה לפני חודשיים), "אם רק בני העולם, לבם לא היה כה אטום ועיניהם לא היו כה סתומות, לא היו מסוגלים לעמוד מפאת הקול המענג של שירת השמש בשעה שמשבחת את ה' בהילוכה". ואופי החיפוש הזה עוד יותר מעורפל משני השלבים האחרים, זה ממש לגשת אל הערפל ששמה האלוהים. ללכת בחיפוש פתוח ובהשתוממות. להיות כל הזמן פתוח לגילוי, לחפש בעיניים ובלב מאיפה יביא ה' את הפלא הבא, את מי יזמן לי באופן פרטני עכשיו, מה אגלה שמרוב אינסופיותו של ה' אצטרך לקבל כלי קליטה רחבים ממה שכרגע יש לי כדי לחוש אותו. (גם את זה ניתן להסיק מדברי שלמה המלך על הדרך ליראת ה' - שלב של כסף שמבקשים אותו מהמקומות הידועים לנו, ממעסיק או ארנק או מקומות ידועים, לעומת השלב הבא, מטמונים, אותם מחפשים מחוץ למקומות הרגילים).

וכאמור, כל אלה יכולים להביא אותך למצב בו אתה פתוח. אם ה' או גילוי רצונו בזעיר אנפין ייכנסו לבקר - תלוי בו. וזה ניכר בצורה מובהקת בנבואת הפרישה של אליהו בחורב. ה' מביא רוח. וה' לא ברוח. ואז רעש. וה' לא ברעש. ואז אש - וה' לא באש, גם אם כל אלה מרשימים נורא ומבחינתי או בחווייתי מסמלים התגלות - ה' לא שמה. ואז, כאשר יש קול עדין עדין, קול דממה דקה שלא הכרתי ולא אוכל להסביר למישהו אחר מה זה בכלל - גם זה, זה אולי קשור לה'. גם אז לא נאמר לאליהו בפירוש שה' כן נמצא שם. פשוט לא נאמר שה' לא שם. זה האופי של ההתגלות, אם האדם פתוח, וכך יש אולי דרך לזהות את רצון ה', כמובן שלא במקום רצון ה' המובהק והמפורש שמתגלה בהלכה.

מי שמוכן ללכת בדרך הזאת, הפתוחה לכל מי שמבקש אותה, יוודא שהוא אכן מוכן להתמיד. אחרת אחרי כמה שבועות של חוסר מענה יטוש אותה ולא ישוב אליה, בטענה ש'הוא כבר ניסה את זה'. קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.

כל פרט מכוּון

// הרב מנחם ברוד

אי אפשר להישאל שאלה כזו ולא להיזכר מיידית באחד מחידושיה של תורת הבעל שם טוב – האמונה בהשגחה פרטית במובנה הרחב ביותר. על פי תפיסת החסידות, הקב"ה משגיח בהשגחה פרטית על כל דבר שקיים בעולם, מבני האדם ועד גרגירי חול המתעופפים ברוח. כל תנועה של מציאות כלשהי היא ברצונו ובהשגחתו הישירה של הבורא.

מספרים שאחד מתלמידי הבעש"ט התקשה לתפוס שיש השגחה פרטית על כל תנועה בבריאה. הבעש"ט ציווה עליו ללכת ליער, לעמוד ליד עץ כלשהו ולהתחיל לעקוב אחר גלגוליו של העלה הראשון שינשור ממנו. עשה כן התלמיד והחל לצעוד אחר העלה. שעה ארוכה שמר התלמיד את עקבותיו של העלה, שהרוח העיפה אותו אנה ואנה, ובסופו של דבר העלה נתקע בין שתי אבנים. התקרב התלמיד אל העלה וראה כי מבין האבנים יוצאת תולעת ומתחילה לכרסם את העלה. כששב התלמיד אל רבו אמר לו הבעש"ט: "הקב"ה, הזן את העולם כולו, גלגל את העלה כך שיגיע אל התולעת הקטנה וישמש לה מזון, וכל גלגוליו של העלה היו בהשגחה פרטית".

תפיסה זו של ההשגחה הפרטית נגזרת למעשה מעקרון ההתהוות המתמדת, שהקב"ה בורא את הבריאה בכל רגע ורגע מחדש, וכל פרט בבריאה מקבל את קיומו מהכוח האלוקי שבתוכו, שהוא מהותו האמיתית של הנברא.

מכאן מתחייב שיש השגחה פרטית על כל נברא. אם כל נברא בעולם מתהווה בכל רגע ורגע מחדש על ידי הקב"ה, לא ייתכן שתנועה כלשהי שלו לא תהיה ברצונו. הלוא הכוח האלוקי האין־סופי בורא ומקיים את כל המציאות בכל רגע ורגע, ופירוש הדבר ששום פרט אינו מקרי, אלא הכול מכוּון ממש על ידי הקב"ה בהשגחה פרטית.

בחשיבה אנושית קשה מאוד להבין מה הטעם להשגיח על עלה נידף ברוח או על תנועתם האקראית של גלי הים. גם איננו מבינים איך אפשר בכלל לכוון פרטים ופרטי פרטים זעירים כל כך ורבים כל כך. על כך כבר נאמר "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם". אנחנו בני אדם קטנים, ויכולתנו לכוון דברים ולהשגיח עליהם מוגבלת מאוד. לעומת זה, הקב"ה הוא אין־סוף, וממילא גם יכולת השגחתו אין־סופית, והוא משגיח ומכוון כל פרט ופרט בבריאה.

תפיסה זו של השגחה פרטית היא אבן פינה בהשקפה החסידית. היא מחדירה ללב האדם הכרה ששום דבר בעולם אינו מקרי. גם הדברים הזעירים והפעוטים ביותר – כמו איחור לאוטובוס, היתקלות באבן או פגישה אקראית – נתונים להשגחה הפרטית. יהודי החדור בגישה זו מתייחס לחיים בדרך שונה לגמרי. כאשר דבר מה לא מסתדר כפי שהיה רוצה, אין הוא נעשה עצוב או מדוכא. הוא יודע שכל זה מהקב"ה, וכל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה.

להשקפה זו היבטים חשובים גם בעבודת ה'. הבעש"ט לימד שהואיל וכל תכלית בריאתו של היהודי היא לעבוד את קונו, הרי מאחר שכל דבר הוא בהשגחה עליונה, נמצא שכשיהודי רואה או שומע דבר מה – המטרה בזה היא ללמדו הוראה בעבודת הבורא.

זה הבסיס לגישה החסידית הידועה של לימוד הוראות בעבודת ה' אפילו מאמירה או ממעשה של גוי, ואף מחפצים דוממים. כי אם הכול בהשגחה פרטית – הרי כל דבר נועד לקדם את תכלית הבריאה ולחזק את היהודי בעבודתו לקונו.

החסיד ר' גרשון בער מהעיר פּאַהאַר היה מגדולי חסידיו של האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש. פעם אחת בא אל הרבי, וקודם כניסתו ל'יחידות' המתין בחדר המבואה. הוא עמד בפינה שבה תלו באי הבית את מעיליהם, והתעמק במחשבותיו.

משרתו של הרבי, שלא היה בר־דעת גדול, ראה אורח בלתי־מוכר לו ליד המעילים, וחשד בו שכוונתו לגנוב מהכיסים. תפסו והוציאו מהחדר.

בכה החסיד ואמר: "מגרשים אותי מהמבואה של הרבי!".

אמר על כך הרבי הריי"צ: "החסיד ר' גרשון בער היה גדול בתורת הנגלה ובחסידות וגם איש חכם. לכאורה לא הייתה לו סיבה לעשות עניין ממעשה שטות של אדם לא־חכם. אבל זו דרך העבודה שחידש הבעש"ט, לראות גם באדם פשוט שליח של ההשגחה העליונה".

מה אתה רוצה ממני?

// הרב אברהם וסרמן, ר"מ בישיבת רמת גן ורב קהילת גבורת מרדכי גבעתיים

"ויודע דעת עליון" –

השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע? (סנהדרין, קב,ב)

א. משפט שאנו שומעים אותו לא אחת, הוא: "לא לחינם יש בעולם... לא לחינם קרה... בטח הקב"ה רוצה לומר ש...". מכאן הדרך קצרה להפוך רעיונות שמתגלגלים בעולם שסביבנו לרצון ה', ולהפוך אותם ל'מצווה'. כך גם לגבי אירועים דרמטיים (כמו הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון), שמייחסים אותם לקב"ה ואומרים שהוא רוצה בזה, כי אם לא – זה לא היה קורה. אלא שאם כך – האם ניתן לייחס לרצון ה' את תופעת העבודה זרה? את הצלחת הנצרות? האיסלאם? מכאן הדרך קצרה לנפילה שבתאית, ההופכת כל מעשה אדם לרצון ה', כולל עבירות, ח"ו. השורות הבאות הן אלף בית של יהדות, שלכאורה ידועות לכל. אלא שלגודל הבלבול יש לחזור גם על הדברים הפשוטים, כדברי הרמח"ל בהקדמתו למסילת ישרים.

ב. ברור שבסוף בסוף – הכל זה מה שה' רוצה וכשם שקילוסו עולה מן הצדיקים כך עולה מן הרשעים. המקור לבלבול הוא ערבוב בין "הנהגת הייחוד" ל"הנהגת המשפט", כהגדרת הרמח"ל (דעת תבונות, קס"ו). הנהגת הייחוד היא דרכו הנסתרת של הקב"ה בהנהגת עולמו, כשאפילו מעבירות שבני אדם עוברים הוא מקדם עניינים חיוביים. חז"ל אמרו על מכירת יוסף "עבירתן של שבטים – כלכלה את העולם". כך אמר יוסף עצמו, "ואתם חשבתם עלי רעה – א-לוהים חשבה לטובה... להחיות עם רב". במקרה זה, ובפעמים נדירות מאוד, מתאפשר לנו 'להציץ' אל מאחורי הפרגוד של השגחת ה' בעולמו ולראות את הנוסחה הזו פועלת. ברובם הגדול של המקרים – אין לנו שמץ של מושג איזה טוב עשוי לצאת ממעשה רע.

מה שעוד יותר חשוב הוא, שמבחינת הנהגת המשפט אין משמעות לכך שממעשה רע יצמח משהו טוב. האחים נענשו על מכירת יוסף עוד בחייהם, וכך עם ישראל לדורותיו "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים". גם מהנצרות והאסלם צמח משהו טוב, כפי שהגדיר הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, שכבר התמלא העולם כולו דיבורים על המשיח, אלא שטעו בזיהוי, וכשיבוא משיח צדקנו הם כבר מוכנים לעצם העניין, ויגלו שטעו ביישום שלו. האם זה מצדיק את כל נהרות הדמים שנשפכו במלחמות ביניהם? את מסעות הצלב והחרב הנוראים והייסורים שעם ישראל סבל במשך מאות רבות של שנים? אין וגם לא תהיה לנו הבנה בזה.

לכן הניסיון הנואל לפרש מהו רצון ה' כשזרמים אידיאולוגיים או חברתיים באים להרוס את חיי המוסר ויראת השמים, נדון מראש לכישלון. חמור מזה, הוא עלול להיות זה שיפתח את הדלת לאויב הרוחני-מוסרי להשחית את כרם בית ישראל.

ג. מקור נוסף לבלבול הוא הצלחתה של שיטה או אדם שהולכים בדרך מסוימת. הרצון הטבעי להצטרף להצלחה גורר עמו מחשבה, כביכול ה' הוא שמסכים על דרכם. אך חז"ל כבר שפכו על הגישה הזו מים צוננים כשאמרו: מיכן את למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, שמתחלה נאמר לו [לבלעם] לא תלך, כיון שהעיז פניו להלוך – הלך, שכן כתיב ויחר אף אלהים כי הולך הוא, אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, איני חפץ באיבודן של רשעים, הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם, קום לך (במדבר רבה, בלק פרשה כ).

ד. כאן, כצפוי יהיו שיטענו – לא זו דרכו של הרב קוק. אך טעות בידם. הרב קוק לא טען מעולם שאנו יודעים מה הקב"ה רוצה בעזרת תופעות המתרחשות בעולם. רק על הלאומיות המתעוררת אמר שהיא חלק מתהליך שיבת ציון שהובטח בתורה ובנביאים, והגמרא (סנהדרין צח,א) אומרת במפורש שהפרחת שממות הארץ היא הסימן לכך. יחד עם זאת לא קיבל מעולם את החלקים השליליים שבלאומיות החילונית המתנכרת לקדשי ישראל, ולעתים אף לוחמת נגדם.

לעניין ראיית יד ה' בהיסטוריה - בדורות האחרונים אנו סובלים מאוד ממי שמתיימרים לפרש את ההופעות הללו. החל מתנועת ההשכלה של שלהי המאה ה-18 בחלקיה הדתיים, שפירשה את האמנציפציה כרצון ה' שנלמד באוניברסיטאות עם הגויים, או שהתייאשו מן הגאולה כיון שזו כבר באה בשבתנו עם אומות העולם ביחסים טובים, ובהשפעתנו עליהם מאור תורתנו... כך גם המהפכנים היהודים-קומוניסטיים שראו במעשיהם את התגשמות תיקון העולם של הנביאים, והלאומיים החילונים שלקחו את האידיאל הלאומי מן הגויים בעקבות אביב העמים, ועד דרשני הדופי בזמננו... (משאיר לכם לנחש).

לכן, נתנגד בתוקף אמונתנו לפעולות שעלולות לגרום הרס התא המשפחתי מתוך אידיאולוגיה של "שוויון", "קיימות" או "חופש"; לאיבוד זהותה היהודית של המדינה תחת דגל הליברליזם; לשינוי תפיסת ההלכה והאמונה בגלל הפוסט-מודרניזם, ועוד. אפילו נביא לא יוכל לחדש מצווה, כיוון שלא בשמים היא, ודאי שלא רעיונות שמקורם בלב אדם. כך לגלגו חז"ל על בלעם שהתפאר כי הוא יודע דעת עליון, כשאפילו את דעת אתונו לא ידע...