עבודת ה' כמו שצריך
הסיפור של אברהם אבינו
// הרב דוד גבירצמן - 'כיסופים'
האם הציור שבראש הוא מקור מהימן לבחון את מידת ההצלחה של עבודת השם? מהיכן לקוח הציור שבראש? מהי בעצם 'עבודת השם'? את ההגדרה לעבודת ה' כדאי שנחפש בפרשה המתארת את 'עבודת השם' החשובה ביותר שנעשתה על ידי אברהם אבינו ע"ה - עקדת יצחק. יש הרבה בפרשת העקדה, מה אין בה? כשנעקוב אחרי הפרשה, מתחילתה ועד סופה, נגלה שדבר אחד חסר שם - העקדה עצמה. אברהם ויצחק צועדים כשהם סוחבים עצים אש ומַּאֲכֶלֶת, ואז יצחק שואל 'איה השה לעולה?', כלומר: איפה ה'עבודה'? ומה עונה לו אברהם: 'אלוקים יראה לו השה לעולה בני'. והם ממשיכים ללכת. ואחרי שהכל מוכן לעבודת העקדה, מופיע מלאך ה' ומצווה 'אל תשלח ידך אל הנער'. אברהם נושא עיניו ורואה איל אחד נאחז בסבך בקרניו. מתברר שמאז ששת ימי בראשית האיל הוא המוכן ומזומן לעלות לעולה, לא יצחק. איפה העבודה של העקדה? את העבודה צריך לחפש בתחילת הפרשה, היא מתומצתת במילה אחת. הקב"ה אומר: 'אברהם, אברהם'. ואברהם עונה: 'הנני'! מרגע זה והלאה לאורך כל הפרשה, מיושמת שוב ושוב אותה הצהרת 'הנני'. אין לאברהם ויצחק ציפיות וציורים של 'עבודה', עבודתם מתרחשת בפועל ממש בכל פסיעה ופסיעה. אנו נוטים לערבב ציפיות אישיות עם עבודת השם. מהי 'עבודת השם'? - עבודה של ה'. לא שלי! הציורים שבראש, שאי מימושם גורם לנו אכזבה, אינם באמת מתארים את עבודת השם האידיאלית, אלא את הציפיות והשאיפות האישיות שבטעות העמסנו על המושג 'עבודת השם'. אנחנו לא אמורים להשלים עם בינוניות או רוחניות פושרת, שאיפה לגדולות היא חיונית והכרחית. אבל עבודת ה' מתרחשת במקום אחד בלבד – ברגע זה, ויש לה צורה אחת בלבד – איך שנראה הרגע הזה, ויש דרך אחת לעשות אותה כמו שצריך – עם הנתונים הקיימים, מתוך רצון לעשות רצון ה' עכשיו, עם מה שיש ואיך שיש.
הסיפור של רבי בונים
// הרב מנחם רוזנפלד - מרצה למחשבה והיסטוריה יהודית
"אדון אחד נסע וראה עני שיכור שוכב בדרך. ציוה למשרתיו שיקחו השיכור ויניחו אותו בחדר יפה וירחצו אותו וילבישוהו כתונת חדש ויניחו אותו במיטה יפה, ויניחו אצלו בגדים של כומרים. והאדון ציוה למשרתיו שכשיקיץ השיכור ילכו תכף אליו וישאלו לו ויקראו אותו בלשון 'אדוני כומר, מה אתה רוצה'. "וכשהקיץ השכור הזה והמשרתים עשו כאשר נצטוו, ויתמה השכור מאד: מה זאת? שהוא זוכר שהוא איש עני ובזוי ועתה קוראים אותו אדוני כומר. על כן היה נבוך מאד ומסופק, אפשר מה שהוא זוכר שהיה עני ובזוי הוא רק חלום אבל באמת הוא כומר. או שבאמת הוא איש עני ובזוי ועתה הוא חלום. "והתיישב את עצמו לעשות מבחן: שיעיין בהספרים של הכומרים ויראה, אם יוכל ללמוד בהם - אז ודאי אמת שהוא כומר, ובאם לא יוכל ללמוד בהם ודאי מה שהוא שזוכר שהיה עני זהו האמת ומה שקוראין לו כעת כומר זהו חלום. "ובחן וקרא בהספרים הנ"ל, וראה שאין יכול ללמוד בהם... חזר ויישב את עצמו שלעולם באמת הוא כומר וראיה לזה שקוראין לו כומר, ומה שאינו יכול ללמוד בספרים של הכומרים אין ראיה, שכל הכומרים אינם יכולים ללמוד בספרים של הכומרים". את המשל סיפר רבי שמחה בונים מפשיסחא )שמחת ישראל, מאמרי שמחה אות נח(, לאמר: התחושה ש"כולם לא בסדר, וככה זה אמור להיות" לא בהכרח מבוססת עובדתית. לפעמים אין זה אלא קול פנימי שמבקש לשַמר את ההנאה ממצבי העכשווי. נדרשת, איפוא, בחינה פנימית למקורה של האמירה הזאת. ומעבר לכך: השבוע חגגה בתי יום הולדת. כמקובל בבתים רבים, קיבלה כלת יום ההולדת "החלטה טובה" לשנה הבאה עליה ועלינו לטובה. שמתי ליבי לעובדה מעניינת: ככל שגיל החוגגים עולה – כך יורד רוחב ההחלטה. בעוד ילדים צעירים מחליטים להיות "ילדים טובים", "עובדי ה'" וכדומה, ההחלטות של הבוגרים – הרבה יותר קונקרטיות וממוקדות. כשאנחנו מבקשים "לכבוש את ההר" בבת אחת – סיכויי הכשלון גדולים. אבל כשאנחנו מצליחים למקד את המאבק הרוחני לאופק הקרוב, לחזון ממוקד, גדלה היכולת להצליח. או אז הפער בין התקוות ובין התוצאות – אינו מאיים ומרפה ידיים כל כך, ולבסוף – כבר הודיעונו חז"ל – "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", חשבון שמצליח להתממש.
הסיפור של היהודי השבור
// מוריה מייסון - מכון 'באורך' ומנהלת תוכנית 'מתחדשת
במבט ראשון זו נשמעת תחושה נכונה... שמבטאת המון כאב, ובעיקר – המון רצון למשהו טוב יותר. אבל - האם ההצלחה בעבודת ה' היא לעשות מה שמצויר לי בראש? ומי מחליט מה אמור להיות מצויר לי בראש? כ-ו-ל-ם?- אולי יש דווקא כאלה שמרוצים מעצמם? ובעיקר - אם 'ככה זה אמור להיות' אז למה להתנחם, לכאורה זאת חגיגה, הם במקום הנכון! ת'אמת? זה יותר עמוק מ'מנחמים' את עצמם. האדם לא אוהב להרגיש לא בסדר, ולא במקום הנכון, ולכן הוא או - מתעלם ויוצר נתק בינו לבין הקב"ה. או הופך את המציאות לאידיאל )"ראית פעם אמא שלא כועסת? את כמו כולם, אז הכל בסדר..."(. או שהוא יכול לבחור בדרך אחרת. הגיע יהודי לחזון איש, בצער. הוא היה תלמיד מצליח בישיבה, ובסוף נאלץ לפרנס את משפחתו והוא עסוק עם חלב ולחם... ענה לו החזון איש: "אתה מודד את הגודל שלך בעיניים של העולם. אבל באמת גודל האדם הוא לא לפי הישיבה המוצלחת שהוא מנהל או לא מנהל. מה שקובע את הגודל של בן-אדם – זה מה שיש לו בתוך הלב, במקום שרק הוא והקב"ה יודעים עליו. יהודי של אמת, גם אם הוא מוכר בחנות, מחשבותיו דבוקות בקב"ה... הוא לא רוצה להיות גדול בעיני אנשים, הגדלות שלו היא רק אצל הקב"ה. כמה שמחה יש בחיים כאלה, צנועים ושלווים, תנצל דווקא את תפקידך כיום, כדי לגדול באמת בפנימיות שלך!". יש דרישה מיהודי להתנתק ממה אחרים חושבים ומרגישים, ולרכוש רובד אישי ועמוק – רק הוא וה'. אם כואב ליהודי המצב שלו – זה טוב! ב"ה שהוא לא מנסה להתנחם ש'ככה זה אמור להיות', ועדיין ער להרגיש את הנשמה שלא מרפה מהייעוד שלה – להתקדם בכל יום עוד. להתקרב לבוראה ולפעול להשראת השכינה. ולסיום, עובד ה' זה לא אדם שאין לו ניסיונות ואין לו משיכות ונפילות. אחרת היינו מתייאשים מלכתחילה. אלא כשמו כן הוא – עובד. וחשוב שיהיה עובד בשמחה, עם חיוך! בכל התקדמות, בכל מאמץ! על שלא נכנע, וממשיך לחפש שוב איך לעבוד את ה' טוב יותר.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
שהם אייזן

עוד נשוב לשם

מי מאיתנו לא נאלץ להתמודד עם שלל אירועים לא פשוטים בשנה האחרונה? כולנו התמודדנו, ועדיין. אולם

למאמר המלא »
אורי צוקר

קבלת עול

מי המלך שלך? * המלך שלי הוא הוד רוממותו הסטייק. זה לא חייב להיות דווקא הסטייק,

למאמר המלא »
הרב יצחק קפלן

תן לבוץ לשקוע

אחת התובנות החשובות על ראש השנה שגיליתי לאחרונה, הופיעה דווקא דרך אחד ממנהגי החג החריגים, מנהג

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן