רגע, לא קפצנו מהר מדי? אולי נעצור רגע ונשאל את עצמנו למה בכלל אנשים רוצים לקחת משהו מרשב"י?
הרי, מבין חכמי ישראל, דווקא רשב"י חתום על היצירה הקשה ביותר בספרות המחשבה, ספר הזוהר, ספר היסוד של תורת הסוד. הוא גם חתום על כמה דעות ואמירות די מחמירות בתלמוד, כמו זו שמופיעה במסכת ברכות לפיה כולנו צריכים לשבת וללמוד כל היום, ופרנסה? היא כבר תגיע לבד.
אז איך זה שדווקא רשב"י נהיה "חביב הקהל"? תמונות שלו ממלאות פלאפליות ברחבי הארץ (בלי להתייחס לאמינות התמונה...), וההילולא שלו היא האירוע הדתי הכי גדול במדינה. הרי הוא לא עושה רושם של חכם עממי מדי. אז דווקא הוא מבין כולם?
כשהרבי מלובביץ מתייחס לרשב"י, הוא מפנה זרקור דווקא לנקודה לכאורה איזוטרית בביוגרפיה שלו, והיא, שאחרי שרשב"י יצא מהמערה, אחרי ששנים הוא ישב והתעלה בתורה ובקדושה, הוא פנה לאנשים ושאל: מה אפשר לעזור. אז אמרו לו שהכהנים בטבריה ממש מצטערים, כי יש קברים לא מסומנים, וזה מאוד יעזור אם מישהו יסמן את הקברים, כדי שהכהנים יוכלו לעקוף אותם.
רשב"י לא נתן להם בעיטה ואמר משהו בסגנון "אחרי שתים עשרה שנה של לימוד תורה בהתקדשות והתעלות, זה מה שאתם רוצים ממני? סימון קברים? ומה עם קצת לימוד? לא רוצים לשמוע מה חידשתי במערה?", אלא פשוט הלך ועשה את זה. ובנקודה הזאת, אומר הרבי, נמצאת תמצית התורה של רשב"י. כי אם זה מה שצריכים ממני כרגע, אז אני שם את עצמי, את התורה שלי, את הקדושה שלי, את ההתעלות שלי בצד, ונרתם למען כלל ישראל, ולא משנה מי ומה הם.
כי כשכלל ישראל קורא, אז מתייצבים.
אם יש משהו שיכול להסביר את האהבה הבלתי רגילה והלא מובנת שיש לכלל ישראל כלפי רשב"י, אולי כאן נמצאת התשובה: מי ששם את עצמו בצד למען כלל ישראל, כלל ישראל ילך אחריו.
אז מה אני, כאיש פשוט, יכול לקחת מרשב"י?
ללמוד, ללמוד ועוד פעם ללמוד. אבל לא לשכוח לשאול: מה אני הקטן יכול לתת לכלל, ואם אני יכול לתרום, ואפילו במשהו קטן, אז אין שאלות, אין היסוסים. נותנים. נקודה!
רבי שמעון הזמין אותנו להגיע אליו למירון, וכך שמעו את קולו באדרא זוטא ביום פטירתו: "עולו ואתו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי".
כך היה המנהג מימים מקדם - לעלות ולבקר את הצדיק בימים מיוחדים, כמו שנאמר בספר מלכים "מדוע את הולכת אליו היום, לא חודש ולא שבת", משמע שמנהג האישה השונמית היה לעלות לאלישע הנביא בימים אלו.
מדוע בעצם חשוב ללכת אל הצדיק? מדוע לא מספיק ללמוד תורה, או לשבת בבית ולהתפלל ישירות אל ה'? נבקש לטעום על כך מעט צרי ומעט דבש מפנימיות התורה.
תארו לכם תולעת שנולדה בתוך תפוח, ומבחינתה המרחב של התפוח הוא כל העולם. אם יאמרו לה שכל התפוח שלה הוא רק חלק מהעץ שהוא חלק מעצי התפוחים שהם חלק מהעצים שהם חלק מהטבע וכו', הדבר הזה היה למעלה מהבנתה ובטח למעלה מהחוויה וההרגשה שלה.
גם אנחנו קצת כמו התולעת. התפוח שבו נולדנו נקרא בספרות הפנימית 'ספירת המלכות'. כמו תינוק קטן שכל עולמו מצטמצם באמא שלו, כך אנחנו חווים את החיים במדרגת השפע של 'ספירת המלכות'.
ההבדל בין ספירת המלכות לספירות העליונות ממנה דומה להבדל אותו מתארת הגמרא בין דוד המלך המתעורר בחצות לילה לקול הרוח הנושבת בכינורו ומהלל את ה', לבין דוד המלך שפותר בבוקר את בעיות הפרנסה של העם. אישיותו של דוד בעל רוח הקודש ודאי באה לידי ביטוי גם בהחלטות המלכותיות שלו, אבל אלו שני מרחבים אחרים. בלילה דוד פונה פנימה, הוא עם עצמו; ביום דוד פונה לעם, לאלו שכביכול מחוצה לו.
אנחנו מכירים את ה' בעיקר במדרגה של מידת המלכות. אנחנו חווים את עצמנו כישות בפני עצמה עם תודעה משלה, שכביכול נפרדת מה', וכאן, בתוך ספירת המלכות, אנחנו מקבלים עלינו את ה' כמלך עלינו. כל בריאת העולם היא בעצם בריאה של מערכת יחסים כזו של ה' איתנו. אנחנו כביכול הנתינים והוא מולך עלינו. העולם הוא כמו 'תפוח' ואנחנו חווים את המרחב שלנו כמו תולעת בתפוח.
אך, אל דאגה. יש מי שנוקש בקביעות על דפנות ה'תפוח' מבחוץ. יש כאלה שחווים את החיים שלהם אחרת. הם מסתכלים מלמעלה על הסיפור של העולם הזה, והמפגש איתם מזכיר ומעורר אותנו לכך שניתן לראות את הסיפור שלנו מנקודת מבט אחרת. במחיצתם אנחנו יכולים להיכנס לחדריו של המלך ומשם לראות כיצד הוא 'יוצא' ממקומו כדי לגלות את מידת מלכותו. שם ניתן לחוות הרבה יותר אהבה והרבה יותר שמחה. במחיצתם ישנה 'הילולא', חתונה וייחוד עם ה' .
על רבי שמעון אנו אומרים "צדיק יסוד העולם". היסוד הוא המקשר בין המבנה לסלע שבקרקע. צדיק כמו רבי שמעון מקשר בהווייתו בינינו לבין ה' המשפיע בקשר גלוי וחי.
מי שמחפש לעלות לצדיק ולהתקרב למחיצתו, מחפש לצאת מתוך התודעה המצומצמת שלו ולחוות את החיים, את הקשר עם ה', אחרת.
"עולו ואתו ואתכנשו להילולא דבר יוחאי".
היי! מה דעתך על ל"ג בעומר? ורבי שמעון? ועל ספר הזוהר? אתה בעניין אחי?
הרבה פעמים מגיעה אלינו השאלה הזו, על הקשר שלנו לדמותו המופלאה של רבי שמעון ולתורת הסוד בכלל, ובפרט כאשר אנחנו מתקרבים ליום ההילולא שלו, ל"ג בעומר.
ישנם אנשים, ובדורנו הם כבר לא מעטים, שכל הזמן רק מחפשים איזה קשר לנסתר ולסוד, לפנימיות התורה. אנשים שרק תגיד להם את המילים "לפי תורת הסוד" והם כבר נדלקים...
מצד שני ישנם אנשים עם נשמות הפוכות לגמרי, שמתרחקים מכל העניין כמטחווי קשת. "זה לא בשבילי" הם אומרים, "תן לי איזו סוגיה עם רש"י ותוספות", וממלמלים עוד משהו על "גיל ארבעים" וגם "עוד לא מילא כרסו"...
אז איפה אנחנו נמצאים בין שתי התנועות המנוגדות הללו? הרב קוק מאיר את העניין בעזרת משל. הוא כותב באורות שאחיזת הנסתר בנגלה היא כמו אחיזת הנשמה בגוף. ננסה לבאר מעט את המשל העמוק הזה, ונראה שניתן להסיק ממנו שלושה דברים:
ראשית: התובנה שהנסתר קיים תמיד בתורה, גם אם אנחנו לא מודעים לו ולא רואים אותו. כמו הנשמה שלנו, שלמרות שאיננו רואים אותה, היא פועלת ומשפיעה עלינו מאוד. שנית: הנסתר, למרות עוצמתו, לא יכול להופיע בעולם בלי הנגלה, כמו שהנשמה עם כל גדולתה לא יכולה להתגלות בעולם בלי גוף. שלישית, וזה אולי הדבר חשוב ביותר: הנגלה והנסתר – הפשט והסוד – נמצאים כל הזמן בקשר ובהשפעה הדדית, בדיוק כמו הגוף והנשמה שלנו, ולכן צריך כל הזמן למצוא את האיזון המדויק והנכון בין שניהם.
אז תכלס איך זה מתבטא? קודם כל בהבנה היסודית, שהרב מרדכי אליהו זצ"ל חזר עליה פעמים רבות, שלא יכול להיות גדול בנסתר שהוא לא קודם כל גדול בנגלה. קודם מגיע הגוף, ואחר כך מכניסים לתוכו נשמה. כך ראינו אצלו, וכך גם למעלה בקודש אצל הבבא סאלי זצ"ל, וכך גם אצל הרב קוק זצ"ל ועוד רבים, שאחיזתם ושליטתם העמוקה בנגלה, בדברי הש"ס והפוסקים – עד היכולת לפסוק הלכה בסוגיות מורכבות וסבוכות מאוד – קדמה להיותם בעלי סוד ופלא. (ובדורנו, שכבר נכווה ברותחין מבעלי שקר, הבנה זו חשובה כפליים. לא רק לדעת אל מי להתקרב, אלא גם ממי יש להתרחק).
אולם הדבר הזה נוגע לא רק לגדולים אלא גם לאנשים מן השורה. עלינו כל הזמן למצוא את קו האמצע, את האיזון העדין והמתאים למצבנו האמיתי. איזון שבו כל התגדלות והתעצמות בעולם הנגלה תמשוך בעקבותיה גם התגדלות בתורת הנסתר כדי לתת קצת נשמה לגוף. וכן להפך, שכל מפגש שלנו עם תורת הנסתר יחייב בעקבותיו גם שקיעה ועמל בעולם הנגלה, כדי לתת קצת גוף לנשמה.
רק כך, צעד אחר צעד, נגדל את עצמנו באופן בריא ויציב, בשילוב של הנגלה והנסתר יחד.
ה' לא ישאל אותך: האם היית רבי שמעון בר יוחאי? הוא ישאל אותך: האם היית אתה?
במהלך החיים יש לך כל מיני הזדמנויות להיות יותר "אתה", ולהתחבר לחלק הא־להי שבך. אבל רבי שמעון בהחלט יכול לעזור לך להיות אתה. כאשר אנחנו שמחים בשמחת הצדיק ובהילולא שלו, אנחנו מתחברים במקביל לחלק הא־להי והשמח שבנשמתנו.
יש מי שנקשר לחלק מסוים בצדיק, ויש מי שנקשר לצדיק בכללותו. בכל מקרה, כל נקודה של קישור היא זכות, אך כיוון שרבי שמעון בר יוחאי מגדיר את ל"ג בעומר כיום שמחתו, אציע נקודה אחת להתקשר בה לצדיק – השמחה!
בשנת תרפ"ט ביקר הרבי הריי"צ בארצנו הקדושה. לימים סיפר: "כשזכיתי להיות אצל הרשב"י במירון, שמעתי ביטוי זה: 'מירון הוא אוהל שמח; מי שבא לשם מתחזק'. כמו כן שמעתי: 'רשב"י הוא רבי שמח. הוא לקח על עצמו כל מה שיהודים מחסרים ח"ו בקיום התורה והמצוות'" (לקוטי דיבורים ג, עמ' 1034).
כיצד אפשר לקרוא למירון 'אוהל שמח' אחרי האסון הנורא שהיה שם בשנה שעברה?
השמחה עליה מדובר איננה שמחה סתמית, אלא שמחה של עבודת ה'. "מִכָּל מָקוֹם תִּיקַר נַפְשׁוֹ בְּעֵינָיו לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָתָהּ יוֹתֵר מֵהַגּוּף הַנִּבְזֶה, שֶׁלֹּא לְעַרְבֵּב וּלְבַלְבֵּל שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּעִצְּבוֹן הַגּוּף" (תניא פרק לא). אם התבלבלנו וערבבנו את שמחת הנפש בעבודת ה' עם השמחה במאכל ובמשתה וכד', בא האסון הנורא והפריד ביניהן בצורה ברורה – כל שמחתנו היא רק בשמחת ה' ובעבודתו!
הרמב"ם כותב (סוף הלכות לולב): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא־ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' א־להיך בשמחה ובטוב לבב".
עבודה גדולה היא. לשמוח בעשיית המצוה ובאהבת הא־ל.
לכל אחד יש מפתח משלו כדי להגיע לשמחה, אך הרצון לכך צריך להיות חזק אצל כל אחד. רצון לשמוח בשמחת הנפש!
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אחיי ורעיי, לחיים לחיים. מן הסתם שמעתם על הרבי מריבניץ זצ"ל, שחי בארצות הברית והתפרסם כקדוש
אחי, אפשר שאלה? כמה ה' גדול? וואי, נפלתי עליך? לא נורא, תענה בכל זאת. * ה'
שלום חברים, רציתי להתוועד איתכם הפעם על אחד המשלים הקצרים של רבי נחמן ושמו "העני והיהלום",