נסו לדמיין את הסיטואציה הבאה.

השטן, יושב למעלה במשרד שלו כשעל השולחן מפוזרים בערבוביה לוחות שנה מכל מיני שנים, הוא מדפדף בעצבנות מאחד לשני, תוך כדי שהוא ממלמל "אני לא מאמין. הם עוד פעם עושים לי את זה", ואז צועק "גבריאל, תגיד לי רגע, מתי יוצא ראש השנה השנה? פשוט... חמותי הזמינה אותנו לסעודה בלילה הראשון, וקצת התבלבלתי".

נשמע דמיוני? לא ממש. כבר 5783 שנים שאנחנו מערבבים את השטן. כך כותב הלבוש (או"ח, סימן תקפ"א), כשהוא מביא סדרה של פעולות שאנחנו לא עושים כדי "לערבב את השטן שלא ידע יום שהוא ראש השנה".

לדוגמה, לא תוקעים בשופר בערב ראש השנה, או לא מברכים את החודש בשבת שקודם ראש השנה, וגם לא מזכירים את החודש החדש בתפילות, וכל זה כדי שהשטן יתבלבל.

אבל בדיוק בנקודה הזו הדברים נשמעים מעט תלושים. השטן מתבלבל? ממתי מלאכים מתבלבלים? וגם אם קרה שהוא התבלבל פעם אחת, אז כל שנה הוא עושה את אותה טעות?

מה בדיוק קורה לכישורים הקוגניטיביים של השטן?

אז בואו נעצור לרגע ונשאל את עצמנו, מה בדיוק השטן רוצה מאיתנו? למה הוא בכלל מקטרג עלינו?

לצורך העניין, השטן מגיע לבית כנסת בימים הנוראים, ורואה יהודי עטוף בטלית, מתפלל מעומק ליבו. התחילה שנה, והכל מריח חדש, הוא מקבל על עצמו קבלות לקראת השנה החדשה, והכל נראה מבטיח. אז למה להרוס לו את זה? ויותר מזה, מה השטן יכול לומר לקב"ה שיכול לקלקל את התמונה היפה כל כך?

בנקודה זו מסתתר עניין עצום. השטן נבנה על המקום שבו הוא יכול להגיע לרבונו של עולם ולומר לו: "נכון. מה שאתה רואה עכשיו זו תמונה אידילית, של יהודי מתפלל ובוכה וחוזר בתשובה. אבל האמת היא שזה בכלל לא הוא. זה הכל עניין חיצוני, בגלל שהוא שמע את השופר שהזכיר לו את התפילות עם סבא בבית הכנסת הירושלמי הקטן, ושמע את החזן מכריז שהיום התחילה שנה, אז הוא התרגש ונראה עכשיו כמו מלאך. אבל זה לא הוא. "הוא" האמיתי, הפנימי, זה אותו אחד שאכזב אותך לפני כמה חודשים, והיה נראה כמו מלאך... חבלה".

על זה בדיוק יושב השטן, ולכן דווקא כשאנחנו לא עושים דברים שאמורים לעורר אותנו, ונכנסים בכל זאת לראש השנה מתוך התעוררות פנימית אמיתית, הדבר הזה מוכיח שה"אני" האמיתי שלנו הוא לא מה שהיה לפני כמה חודשים. האני האמיתי שלנו הוא משהו פנימי הרבה יותר, ועמוק הרבה יותר ממה שהשטן יכול להגיע אליו.

את הרעיון הזה אומר הרבי מליובאוויטש (לקו"ש, חלק כ"ד), שמוסיף נקודה עמוקה וכואבת; כשיהודי נכנס לראש השנה מתוך תחושה של חמיצות על השופר שהוא לא שמע הבוקר, ועל החודש שהוא לא בירך בשבת, והכל רק בגלל השטן שרוצה לקטרג עליו, פתאום צף בו ה"אני" האמיתי שמתמרמר ואומר: ריבונו של עולם, קח כבר את השטן הזה מאיתנו, אנחנו רוצים אותך, ורק אותך, ואל תיתן לאף אחד, ולשום דבר, לשים חיץ בינינו, כי זה פשוט לא נכון.

מול זה השטן לא יודע מה לומר, והוא מתערבב, ואולי בגלל זה הביטוי הוא דווקא "מתערבב" ולא "מתבלבל" לדוגמה, כי כשמערבבים משהו, אז הדברים שהיו עמוק למטה, פתאום צפים למעלה, ומה שהיה נראה חזות הכל פתאום שוקע למטה.

אז בראש השנה הקרוב, בואו נשאל את עצמנו האם ערבבנו מספיק, או שצריך לערבב עוד.