רגע של ראש השנה – א
לשמוע קול שופר
// יעל קבסה

בתפקידי כאמא לילדים קטנים כבר זמן רב לא פקדתי את בית הכנסת. מדי פעם אני מצליחה לחטוף תפילת שבת בבוקר, לפעמים לשמוע קריאת התורה או לשיר עם הקהל לכבוד ספר התורה, ולפעמים מסתפקת בקבלת שבת אלטרנטיבית בבית עם הילדים.

בחגים המצב לא מאוד שונה. אני מעדיפה להתמקם בבית בנחת עם פניות וקשב לצרכי הבית, במקום לנסות ולגנוב תפילות, לרפרף בין כוונה עמוקה לבין פקיחת העין לכיוון הדלת מתי יופיע הילד התורן וירעיש לכל המתפללים והמפגש עם התפילה בציבור יסתיים ביציאה חפוזה מהעזרה.

במובן מסויים אפילו קצת קל לי יותר. להתפלל כל כך הרבה זמן זו מיומנות שדורשת ריכוז והתמדה. כשהילדים יגדלו ואחזור לבית הכנסת אצטרך לאמן מחדש את השרירים האלו, בינתיים אני שומרת על ערוץ פתוח ודיבור ישיר מול הבורא תוך כדי ההתרחשויות בחיים ובבית.

אבל גם בתור נערה היה לי קשה להתפלל כל כך הרבה זמן. להיצמד למילים ולהצליח להתכוון לאורך כל התפילה. הייתי מגיעה באיחור, מתבוננת בבגדים של שכנותיי לספסל, יוצאת מדי פעם להתאווררות ומקווה שהא־ל שומע התפילות יתחשב בכוונה הטובה שלי יותר מאשר הביצוע שאין לי מה להתגאות בו.

ככה היו רוב התפילות בחג, חוץ מאשר רגע אחד ויקר – תקיעת השופר. ברגע הזה של תקיעת השופר כל הרעש מסביב נעלם. ליבי עמד דום והיה מלא כולו קשב נקי וכוונה. הצליל הקמאי, העתיק היה נישא בחלל בית הכנסת, מפלח לי את הלב ואוחז את כולי. הרגשתי שאני מפליגה על הצליל הזה, רציתי להתמזג עם קול השופר ולעלות איתו מעלה-מעלה...

בימים של ההכנות לחג, ובחג עצמו, אני שומעת מדי פעם קול שופר עולה מאחד הבתים או מבתי הכנסת ואז ברגע אחד אני חוזרת לשם. להיות הילדה הקטנה או הנערה שפוקדת את בית הכנסת, כי זה מה שכולם עושים, קצת משוטטת, קצת מעופפת – אבל אז מגיע הרגע וקול שופר נשמע. הכל נעלם ומתכנס לציר אחד, להמיה עמוקה שזועקת מתחתית הבטן, עוברת דרך הלב אל הראש ומשם למעלה למעלה, עד כיסא הכבוד.

אני בטוחה שלא נתפסתי לרגע הזה רק בגלל שאני מוזיקאית. קול השופר הוא כל כך שורשי ועמוק שכל אדם שמקשיב נתפס אליו מיד. במסע הפרטי שלי מול היצירה ועולם הבמה אני לומדת לייקר את הרגעים הללו – החשופים, הפשוטים, המקולפים וחפים מכל מסיכה ומחסום. כל כך עמוק ונכון הוא הדבר ששמיעת קול שופר תהיה מצוות היום. אחרי כל התפילות והמילים והסעודות והסימנים והאיגרות והאירוחים והברכות – לעמוד רגע אחד, להתנקות ולהתחבר לקול של אמת פשוטה ומדוייקת ולהמליך עלינו מלך.

ערבבתם מספיק השנה?
// הרב אורי גמסון, רב הישוב נורית

נסו לדמיין את הסיטואציה הבאה.

השטן, יושב למעלה במשרד שלו כשעל השולחן מפוזרים בערבוביה לוחות שנה מכל מיני שנים, הוא מדפדף בעצבנות מאחד לשני, תוך כדי שהוא ממלמל "אני לא מאמין. הם עוד פעם עושים לי את זה", ואז צועק "גבריאל, תגיד לי רגע, מתי יוצא ראש השנה השנה? פשוט... חמותי הזמינה אותנו לסעודה בלילה הראשון, וקצת התבלבלתי".

נשמע דמיוני? לא ממש. כבר 5783 שנים שאנחנו מערבבים את השטן. כך כותב הלבוש (או"ח, סימן תקפ"א), כשהוא מביא סדרה של פעולות שאנחנו לא עושים כדי "לערבב את השטן שלא ידע יום שהוא ראש השנה".

לדוגמה, לא תוקעים בשופר בערב ראש השנה, או לא מברכים את החודש בשבת שקודם ראש השנה, וגם לא מזכירים את החודש החדש בתפילות, וכל זה כדי שהשטן יתבלבל.

אבל בדיוק בנקודה הזו הדברים נשמעים מעט תלושים. השטן מתבלבל? ממתי מלאכים מתבלבלים? וגם אם קרה שהוא התבלבל פעם אחת, אז כל שנה הוא עושה את אותה טעות?

מה בדיוק קורה לכישורים הקוגניטיביים של השטן?

אז בואו נעצור לרגע ונשאל את עצמנו, מה בדיוק השטן רוצה מאיתנו? למה הוא בכלל מקטרג עלינו?

לצורך העניין, השטן מגיע לבית כנסת בימים הנוראים, ורואה יהודי עטוף בטלית, מתפלל מעומק ליבו. התחילה שנה, והכל מריח חדש, הוא מקבל על עצמו קבלות לקראת השנה החדשה, והכל נראה מבטיח. אז למה להרוס לו את זה? ויותר מזה, מה השטן יכול לומר לקב"ה שיכול לקלקל את התמונה היפה כל כך?

בנקודה זו מסתתר עניין עצום. השטן נבנה על המקום שבו הוא יכול להגיע לרבונו של עולם ולומר לו: "נכון. מה שאתה רואה עכשיו זו תמונה אידילית, של יהודי מתפלל ובוכה וחוזר בתשובה. אבל האמת היא שזה בכלל לא הוא. זה הכל עניין חיצוני, בגלל שהוא שמע את השופר שהזכיר לו את התפילות עם סבא בבית הכנסת הירושלמי הקטן, ושמע את החזן מכריז שהיום התחילה שנה, אז הוא התרגש ונראה עכשיו כמו מלאך. אבל זה לא הוא. "הוא" האמיתי, הפנימי, זה אותו אחד שאכזב אותך לפני כמה חודשים, והיה נראה כמו מלאך... חבלה".

על זה בדיוק יושב השטן, ולכן דווקא כשאנחנו לא עושים דברים שאמורים לעורר אותנו, ונכנסים בכל זאת לראש השנה מתוך התעוררות פנימית אמיתית, הדבר הזה מוכיח שה"אני" האמיתי שלנו הוא לא מה שהיה לפני כמה חודשים. האני האמיתי שלנו הוא משהו פנימי הרבה יותר, ועמוק הרבה יותר ממה שהשטן יכול להגיע אליו.

את הרעיון הזה אומר הרבי מליובאוויטש (לקו"ש, חלק כ"ד), שמוסיף נקודה עמוקה וכואבת; כשיהודי נכנס לראש השנה מתוך תחושה של חמיצות על השופר שהוא לא שמע הבוקר, ועל החודש שהוא לא בירך בשבת, והכל רק בגלל השטן שרוצה לקטרג עליו, פתאום צף בו ה"אני" האמיתי שמתמרמר ואומר: ריבונו של עולם, קח כבר את השטן הזה מאיתנו, אנחנו רוצים אותך, ורק אותך, ואל תיתן לאף אחד, ולשום דבר, לשים חיץ בינינו, כי זה פשוט לא נכון.

מול זה השטן לא יודע מה לומר, והוא מתערבב, ואולי בגלל זה הביטוי הוא דווקא "מתערבב" ולא "מתבלבל" לדוגמה, כי כשמערבבים משהו, אז הדברים שהיו עמוק למטה, פתאום צפים למעלה, ומה שהיה נראה חזות הכל פתאום שוקע למטה.

אז בראש השנה הקרוב, בואו נשאל את עצמנו האם ערבבנו מספיק, או שצריך לערבב עוד.

ממצולות ים
// חנה סלם

מול הים ביום הרת עולם, משליכה חטאים במצולות ים.

מפוררת מעשים מרחיקים ומשליכה למרחקים.

לו היה לי אומץ הייתי משליכה איתם את הפחדים המשתקים, אלו המוצדקים, שמונעים ממני להתקדם, מהססים את צעדיי .

שמרחיקים אותי מאלוקיי, המשפיע רחמים וחותך חיים לכל חי.

הייתי משליכה דאגות שאינן תלויות בי, וגורמות לי להרגיש שליטה מדומה, את הפחד להפסיק לפחד.

הייתי משליכה את כל מה שמכווץ אותי, וגורם לי לחשוב יותר מדי, את הדברים המגביהים לב שלא כהוגן.

הייתי משליכה את ההשוואות לאחרים, שרק נדמה שמקדמות ובאמת רק גורמות לי לשקוע במצולות.

הייתי משליכה כאבים של עבר ונוצרת רק את מה שהצלחתי ללמוד מהם.

הייתי חובשת פצעיי במים.

הייתי משליכה בכל הכוח את הקול שקורא "אל יברא", ואיתו היו מושלכים בזה אחר זה החשבונות, החישובים, הנגיעות, הזיופים.

הייתי משליכה מבט שופט, קנאה וגאווה, "מה יוצא לי מזה" הדוחק פשטות וענווה.

הייתי משליכה זמן אבוד מול מסכים, כל "אוּף" וחוסר סבלנות לקרוביי, לילדיי.

עם כל חטא מושלך הייתי משליכה את הריחוק מבוראי אוהבי.

 

וממים חיים הייתי לוקחת שקיפות ואמת ויכולת לרדת למקום נמוך ולהצמיח חיים באהבה, בענווה.

הייתי לוקחת תשוקה לא־ל חיי ושאיפה לשמים, את היכולת לטהר טמאים מבלי לפגום בטוהרי, והמסירות להפוך ליבשה כי כך ציווני יוצרי.

וכשכבר כלו המים, האומץ לחזור להיות ים בכל כוח.

הייתי לוקחת את הנביעה, את ההתחדשות התמידית, הייתי מפסיקה לעמוד במקום וגם אם הייתי נעמדת זה רק כי אני ב'היכון' להתחדש, להתרבות.

 

מול הים ביום הרת עולם, מחדשת עצמי ממצולות ים.

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
אוריה ג'ורי

עוד לא אהבנו די

את אביעד דַרף תפגשו תמיד עם חיוך גדול על הפנים וגיטרה ביד. את ההשראה לאמנות שלו

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן