רגע של ראש השנה - ב'

רגע של ראש השנה – ב'

שאלה: הרגע שלי בראש השנה - ב

מלכויות

// חנה שפיגל (טוניק)

בתחילתו של חודש אלול השנה כתבתי שיר וקראתי לו "מַנְטְרָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה", את ארבע מילותיו אני משננת בליבי שוב ושוב: "מַנִּיחָה \ מַמְלִיכָה \ כֻּלִּי לְךָ". במנטרה הזו מקופלת תנועת הנפש אותה אני מבקשת לעצמי בראש השנה הזה, ובשנה הקרובה בכלל – תנועה של הרפיה, תנועה של המלכה, תנועה של שקט הנולד מן ההתמסרות של: "בידך אפקיד רוחי".

בראש השנה נברא האדם, ומטרת בריאתו לגלות את מלכות ה' בעולמות התחתונים. בכל שנה מחדש ביום הזה ניצבת אני שוב מול נקודת הבחירה: להכיר במלכות ה' או להתנכר אליה חלילה, להיות חלק מן השליחות הזו, או לברוח ממנה. ראש השנה הוא יום הדין בו נעבור כולנו לפני ה' כבני מרון, אך האמת היא שכל עניינו של הדין וכל תכליתו, היא אך ורק לגלות את מלכות ה', הדין הוא האמצעי, המלכות היא המטרה.

למעשה המילה דין בעצמה מגלה את הסוד הזה, אם נכתוב "דין" במילוי אותיות, כך: דל"ת, יו"ד, נו"ן, נוכל לראות כי האותיות הפנימיות (ל', ת', ו', ד', ו', נ') עולות בגימטריה: "מלכות" (שמעתי מאבי הרב טוניק שליט"א בשם ר' מוישה שפירא זצ"ל) – כי באמת באמת עניינו של הדין בראש השנה, ועניין הדין במשך השנה כולה, הוא רק כדי לגלות כי יש לעולם הזה מלך, כמה פשוט. כמה מרגיע.

רובו של סדר המלכויות בתפילת ראש השנה שגור על לשוננו, את חלקו הגדול אנו אומרים אפילו מספר פעמים ביום, ואכן, המלכת ה', בניגוד לתפוח בדבש למשל, או לתקיעת השופר – היא ליבת ועצם ותכלית קיומנו כאן בעולם החשוך במשך השנה כולה. אך ככל שתכלית זו היא פשוטה וקיומית ובסיסית, כך עלולה היא להתפספס, להתמוסס, ללכת לאיבוד בשטף החיים הסוחף.

בפיוט "וכל מאמינים" אנחנו אומרים: "וכל מאמינים שהוא לבדו הוא, הממליך מלכים ולו המלוכה" – בפשטות מדובר על מלכים בשר ודם, בעלי כוח השולטים בעולם, אך ייתכן לומר כי מדובר גם בכוחות המקבלים מלכות וממשלה בחיינו הפרטיים: מלך האגו, ומלך הפחד, מלך הייאוש ומלך הרוגז, מלך הממון ומלך הרעב, מלך העייפות ומלך הביקורת. לעיתים נראה כי הם הם השולטים בחיינו, מכתיבים את אורחות חיינו, את אופן התנהלותנו כאן, אך האמת היא ש"הוא לבדו הוא, ולו המלוכה"! בזה אני נזכרת בראש השנה, לשם אני מכוונת.

וברגע הזה של החזרה אל עצם הקיום, של השיבה אל קבלת עול מלכות שמיים, נהפכים הרגעים האבודים של תשפ"ג, בהם זרים משלו בי, לזכויות, מתהפך חושך לאור ואני נכתבת שוב לשנה של "החיים – למענך אלוקים חיים". שנזכה.

רגעים של סופשנה

// הרב יואל בייטש

חודש תשרי, מראשיתו עד אחריתו עמוס ברגעים מרטיטים, עד שנדמה שהאתגר האמיתי הוא למצוא בו רגע לא מיוחד, סתם רגע, שאין בו מאומה מעבר לזמן והמרחב.

אבל יש רגע אחד שלא מספיק שמים אליו לב לטעמי, הוא תמיד מעביר בי רטט ויש לו משמעות אדירה - רגע לפני. הדקות האחרונות של השנה החולפת, ופרישת כנפיה של שנה חדשה.

סיום ביהדות הוא משהו קדוש, הוא לא סתם רגעים אחרונים, אלא סיכום העבודה הכללית של הזמן החולף, עד שהוא נעשה מדרגה, שרק ממנה ניתן לדלג אל השלב הבא.

הפסוק אומר "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה". שואל על כך בעל התניא: מדוע לא כתבה התורה שעיני ה' תמיד בארץ, למה לציין שזה תלוי בשנה החולפת? והוא מסביר (אגרת הקודש, יד) שזהו המקור לכך שהקב"ה מלכתחילה משפיע אור המספיק לקיומה של שנה אחת בלבד, ועם סיום השנה, כשסיימנו לנצל את מלוא האור האלוקי, הוא מסתלק בחזרה למקורו. ברגעים הללו העולם על סף היעלמות, הוא עומד ותלוי על בלימה, על שאריות נוגה בלבד, כמו אדם שנפל מתעלף וחיותו תלויה ועומדת מעליו. אנחנו למזלנו לא חשים בכך, אך זו הסיבה שצדיקים היו באימה נוראית בליל ראשון של ראש השנה.

החדשות הטובות הן, שעם תקיעת השופר הקב"ה מאיר אור חדש שלא היה כמותו מאז ששת ימי בראשית, וזו היא למעשה השנה החדשה. לא מדובר על כרונולוגיית זמן סתמית, שנה חדשה זהו גילוי של ממד חדש שלא נחשף מעולם עד לרגע תקיעת השופר הנוכחית.

זו הסיבה שכדאי מאוד להיות מודעים וערניים לדקות האחרונות של השנה, לא להניח לשנה לגווע סתם כך בתהיות איזו עניבה ללבוש, או בשאלה הרת הגורל איזה סוג קינוח נשלוף עוד שעה אחרי ערבית. אלו רגעים חשובים מאוד. מומלץ בחום להקדים לבית הכנסת מעט לפני ראש השנה, לומר תהילים ברצינות רבה, לסיים בטוב, כדי להתחיל בטוב.

אני אוהב את הרגעים הללו, מעט לפני שמתחילה המולת החגים, סחרחרה של קודש שכאשר היא מתחילה לא מספיקים למצמץ, והיא נגמרת (אני כבר שומע את עצמי אומר "מה חנוכה? איך הוא הגיע? הרגע היה אלול") וממליץ לכם לעשות כמוני. לצאת מעט לפני החג לבית הכנסת, לשבת, לחשוב על השנה החולפת, לומר פרק תהילים כשהיכל בית הכנסת עוד ריק מעט, להתבונן סביבכם, לחשוב על משמעות היותנו יהודים, ועל הזכות שממש עוד כמה רגעים מעגל ייסגר, ואחד חדש ייפתח. עִצמו עיניים וחִשבו על המשמעות של כל זה, מיד לאחר מכן היכל התפילה יתמלא במתפללים נרגשים, מנגינת הקדיש של הימים הנוראים תמלא את חלל בית הכנסת, ומלאכים ייחפזו ויאמרו הנה יום הדין...

קול דממה דקה

// הרב נחמיה רענן

עם כל הכבוד למצוות תקיעת השופר שבכל שנה, שמורה בליבי חיבה והתעוררות מיוחדת לקביעות המיוחדת אחת לכמה שנים, כמו בראש השנה הבא עלינו לטובה, בה נזכה לרגעים מיוחדים שלא זוכים להם בכל שנה. היום הראשון של ראש השנה יחול בשבת, ולכן לא יישמע בו קול השופר. רגעי הדממה שבהם היינו אמורים לתקוע בשופר נושאים משמעות מיוחדת שננסה לעמוד עליה בשורות הבאות.

המשנה מלמדת שבראש השנה שחל בשבת לא תוקעים בשופר (למעט מספר מקומות). הסוגיה עוסקת בהבנת הרקע לאיסור תקיעת שופר בשבת, ומגיעה למסקנה שהאיסור נובע מגזירת חכמים שחששו שיבואו לטלטל את השופר ברשות הרבים ולחלל בכך את השבת.

אולם נראה שמלבד האיסור, יש בהימנעות מתקיעת שופר גם תוכן חיובי. ואני רוצה להציע שני כיווני חשיבה להבנת האיכות המיוחדת ברגעי הדממה שמחליפים את קול השופר.

הכיוון הראשון קשור לשופר שמטרתו להמליך את ה', כפי שמתואר בכמה מהפסוקים שנאמרים בברכת מלכויות, ולדוגמה "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'". לעומת זאת, מפסוקי סיפור התגלות ה' לאליהו בהר חורב אנו למדים שמלכות ה' מתגלה דווקא בדממה: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מ"א, יט).

אם כן, בכל שנה מלכות ה' מתגלה באמצעות השופר, אולם השנה נמליך את ה' עלינו ב"קול דממה דקה" שעשויה להיות בה עוצמה אדירה ועומק אין סופי שרק בשבת ניתן לגלותו. טעמו וראו.

נקודה נוספת בהקשר הזה למדנו מדברי ר' מאיר שמחה הכהן, בספרו משך חכמה (ויקרא כג). בגמרא (ראש השנה טז) מובא שתוקעים בשופר של איל כדי להזכיר את עקידת יצחק. וכידוע, אחד הטעמים לתקיעת שופר בראש השנה הוא העלאת זיכרון מסירות הנפש של אברהם אבינו ויצחק בנו במעשה העקידה, וזו גם הסיבה לכך שאנו קוראים את פרשת העקידה בראש השנה.

עוד מובא בגמרא שגורל כל שנה ושנה תלוי בתקיעת השופר בראש השנה, ולכן כל שנה שלא תוקעים בשופר בתחילתה בראש השנה, ייאלצו לתקוע בה בשופר במסגרת תעניות על צרות שתגענה חלילה במהלכה.

מעיר ר' מאיר שמחה: לאור דברי הגמרא, העובדה שאנו נמנעים מתקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת מסכנת את גורלה של השנה, אבל למרות זאת אנחנו לא תוקעים בשופר בגלל גזירת חכמים שחששו לחילול שבת. משמעות הדבר היא שלמען שמירת קדושת השבת, עם ישראל כולו מוכן לסכן את עתיד השנה, וזוהי בעצמה מסירות נפש בדרגה הגבוהה ביותר, לא רק כזיכרון היסטורי של מסירות הנפש של אבות האומה אלא באופן ממשי כאן ועכשיו.

אין לנו אלא לומר – מסיים ר' מאיר שמחה – כי בוודאי מסירות הנפש הזאת של עם ישראל על קדושת השבת וכבוד שמו יתברך, בכוחה לקרוע שערי שמים ולבטל את כל הגזרות.

לצערנו הרב, מצוות מסירות הנפש על קידוש ה' עודנה מקוימת לפנינו, ואף במהלך השנה החולפת הצטרפו נשמות יקרות לקדושים מוסרי הנפש על קידוש ה' שבכל הדורות.

נתייצב אפוא השנה כולנו ביום הראשון של ראש השנה, ונמליך את ה' עלינו למלך בדממה רועמת, כביטוי נעלה למסירות הנפש של עם ישראל על קידוש ה', וכך נזכה להיכתב ולהיחתם לאלתר לשנה טובה ומתוקה.