שחננ"ש (שיחת נפש נשית) בסוכה
חג עם אבא שבשמיים
// הדס לוינשטרן

מעגל השנה שהתחיל בבוקר שמחת תורה אשתקד, תיכף מגיע לסיומו. אם כי לעיתים נדמה כי השעון נעצר אז והכל קפא מאז, אבל החגים הללו של תשרי משלימים לי סבב מלא של חג בלי אלישע.

אלישע נהרג בנר שביעי של חנוכה, אך בנר ראשון כבר לא היה בבית. והנה פתאום שנה שלימה, בלעדיו. לא נתפס ולא פשוט.

וסוכות – זה הרי היה החג שלו. הוא השקיע בסוכה, בנה וסחב. היה מתלהב מכל שדרוג ומשתף את השכנים בחידוש של השנה. אצלינו סוכות היה כמו שצריך: עוברים לגמרי לגור בסוכה, לישון לאכול ולשחק. הבנים והבנות, הגדולים והקטנים.

שבעה ימים שאלישע נמצא בבית ברצף זה לא דבר של מה בכך. כל רגע הוא הקדיש ללימוד ולמשחקים עם הילדים, חוץ מזה שהיה קם בבוקר מוקדם לותיקין, עולה לכותל, ובשעות הערב מפזז בשמחת בית השואבה.

 

בבוקר שמחת תורה האחרון, החלו השמועות להתפשט בבית הכנסת. פשיטה? מלחמה? אבל אלישע החל לשיר את הפיוט "יום שמחה לישראל" וסחף אחריו את כל הקהל. וכשחזר הביתה כבר הכין את התיק למילואים, כי ידע שתיכף קוראים לו.

כמה עברנו מאז, כמה השתנינו. בחג שמחת תורה אשתקד, היינו בעיצומה של מלחמת אחים על הקפות בדיזינגוף, והחג הזה אנחנו מרגישים את החיבור שקיים בינינו, ואת מסירות הנפש בין הלוחמים. כולם יחד, בשדה הקרב, מכפרים אלו על אלו. האתרוגים, הלולבים, ההדסים והערבות. אגודה אחת.

סוכות הוא גם החג האישי שלנו. האירוסין שלנו נערכו בין דפנות הסוכה, ואז אחד הנואמים אמר: "יש לנו כלה – הדס, והחתן שלנו – אתרוג!". כולם לא הפסיקו לדבר על אלישע, ורק אני חשבתי שהוא ה'אתרוג' הכי 'ערבה' שראיתי, האדם המוכשר והחכם והצדיק עם הענווה הכי גדולה שיש.

ואלישע לא היה אתרוג שמונח בקופסה, בפינה ובשקט. תמיד עניין אותו מה קורה עם שאר המינים. מה מצב ההדסים ומה חסר לערבות. תמיד עם הפנים והלב לכל חלקי האוכלוסייה.

אלישע היה באמת אדם צדיק, אבל הוא לא הסכים 'להתאתרג' בקופסה ותמיד היה קשור בכלל ישראל.

 

סוכות. החג הזה שמצריך גם ידע טכני של מהנדס, וגם הבנה הלכתית של פוסק. ובשניהם אני מקבלת ציון נכשל, כי אישי שהיה לצידי קיבל 100 בשניהם. לבחור אתרוג מהודר, לדפוק קרש ומסמר, להרים גבוה את הסכך ולאגוד את הלולב.

הקושי בחג הוא לא טכני. עם ישראל עומד בתור כדי לעזור למשפחות שכמוני. יבואו בחורים ויבנו סוכה, והאברכים יביאו אתרוג. אבל סוכות הוא חג של אבא, לא חג של אמא. אבא בונה, אבא קונה. אבא רוקד עם ילדים בשמחת בית השואבה.

אבא.

 

החגים של תשרי הם שרשרת אחת גדולה, של עליה משלב לשלב ולדרגה גבוהה יותר. ברגעים האחרונים של סוכות אלישע היה יושב בסוכה, ועורך את סעודת הפרידה ברוב פאר והדר, כאילו לא בעוד דקות מספר יחשיך הערב וחג נוסף ייכנס.

ואז בא שמחת תורה. אחרי הרעש הגדול של סוכות, מגיע חג קטן וקצר, אבל אישי ועמוק. זהו החג שלנו, היהודים, עם בורא עולם. רק אנחנו מוזמנים לסעודה הזו, וכל השאר שימתינו בחוץ.

אמרו חכמים במסכת סוכה: שבעים הפרים שמקריבים בחג הסוכות הם כגד שבעים האומות, והפר היחיד שמקריבים בשמיני עצרת הוא כנגד אומה יחידה – עם ישראל. וממשיכה הגמרא: "משל למלך בשר ודם, שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך..." והמדרש ממשיך ומתאר: "אמר המלך לאוהבו, כבר יצאנו יחדינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא...".

שמחת תורה זה היום בשנה שזה רק אנחנו והקדוש ברוך הוא. אומה יחידה, סעודה קטנה, אנחנו והוא "כדי שאיהנה ממך"... ואז אתה מביט מה בפועל קרה לנו אשתקד ביום הזה. ביום שבו היינו אמורים לשבת עם אבינו לסעודה משפחתית, ילדיו הקטנים נרצחו במיטותיהם... וכמה שעם זאת אנחנו אוהבים את האבא שלנו. ממש מרגישים ברחוב כמה עם ישראל מאוהב בריבונו של עולם, ואני יודעת ובטוחה שגם הוא אוהב אותנו.

ישראל נקראו "אחות", כי תפקידנו הוא לאחות את כל השברים. האומה הקטנה הזו, ששבעים פרים לעיתים רוצים לטורפה, מראה במשך שנה שלימה כמה היא חזקה ועצומה.

טראומה ותקומה
// רותם לוי

אני בת 36, נשואה לאריאל ואם לחמישה ילדים, חיה בשדרות כבר 14 שנה. אנחנו במקור מירושלים, ומאז המעבר לשדרות ביססנו את חיינו בעיר הדרומית. אני עוסקת במלאכת יד ויצירה, אבל כיום נמצאת בחופשת לידה ומקדישה את מרצי למשפחה ולבית.

בשנה שעברה בשמחת תורה, החג שמהווה סמל של שמחה וקירבה הפך עבורנו לרגע של קושי גדול לצד התגלות של כוח ואמונה. הוא התחיל כמו כל שנה כערב חגיגי בבית הכנסת, הקפות, שירים ושמחה גדולה בקהילה המתפתחת בשכונה החדשה שלנו, אבל עם בוקר המציאות השתנתה ברגע. אחרי כמה אזעקות הבנו שזה משהו שונה. אריאל, בעלי, שהיה כונן אמבולנס, הבין שמשהו רציני מתרחש. האזעקות לא פסקו, ואריאל הכין אותנו לאפשרות של צו 8.

הרגעים ההם היו טעונים מבחינה רגשית. אריאל הודיע לי שהוא צריך לצאת לצפון, והבכי כמובן הגיע בשנייה כי הרגשתי שזה רגע אחרון שלנו יחד. אבל בתוך כל הקושי, גיליתי את הכוח שיש לנו כמשפחה ואת הכוח של הקהילה סביבנו. חברים שלנו באו מיד לעזור, לקחת את הילדים למרתף ולתמוך בנו כדי שנוכל להתארגן. בתוך המתח, היה ברור שאנחנו לא לבד.

 

עברנו תקופת פינוי שנמשכה מספר חודשים מטלטלים, אבל לא נשברנו. עברנו לצימרים במושב נחם ולאחר מכן לבית שמש, וזה היה מאתגר – לחיות במזוודות, לחוות חוסר יציבות, בתחושת תלישות, נזקקות. אבל בכל זאת, בתוך כל זה מצאנו את הכוח להמשיך הלאה. הרגשתי שהשגרה של הילדים נתנה לנו חבל הצלה, ואפילו בתוך הקשיים מצאנו כוחות.

השנה שחלפה מאז הייתה מלאה באתגרים, אבל גם בתגליות של עוצמה אישית ומשפחתית. זו הייתה שנה של חוסר ודאות. הילדים גדלו בשנייה אחת, וההתבגרות המהירה שלהם השאירה אותי מנסה לעמוד בקצב, אבל לאט לאט למדנו לנהל את החיים מחדש. למרות הקושי, ראיתי כמה אנחנו מסוגלים לעמוד יחד מול אתגרים. אני אמנם מדברת על תקופות קשות אבל לא מתוך חולשה, אלא מתוך הבנה שהן אלו שחישלו אותי ואת משפחתי.

כיום אריאל משרת בגבול הצפון כחובש גדודי בחטיבת אלכסנדרוני, ואני מתמודדת עם התפקיד העליון - אשת לוחם. להיות אשת לוחם זה לא פשוט, אבל זה גם מקור לגאווה גדולה. יש תחושת שליחות עמוקה, ואנחנו חיים את השליחות הזו יחד. כמובן שיש רגעים של שחיקה, הבית דורש המון כוחות והדאגה לשלומו של אריאל נותנת את אותותיה בבית – אבל אנחנו מוצאים את העוגן בקיום השגרה והחיים יחד. הילדים מבינים את המציאות, וכולנו מתאחדים סביב התמיכה ההדדית.

הכוח האמיתי שלי נובע גם מהקהילה שלנו. הקהילה בשדרות תופסת מקום עצום עבורנו. במהלך הסבב השני של המילואים, נוצרה קבוצת ווטסאפ של נשות הגדוד מכל הארץ, קהילה מדהימה שכולן באותו המצב, מבינות את כל התחושות ונותנות מקום לפורקן הנפשי, תומכות אחת בשנייה ומעודדות. היא הרימה אותי חזרה למעלה. גם קהילת 'רעות' כאן עוזרת לנו רבות – מארגנים ארוחות, פעילויות לילדים ועזרה יומיומית. התמיכה הזו נותנת לנו את היכולת להמשיך בשגרה, לא משנה כמה היא מורכבת.

 

החגים בשנה החדשה לא פשוטים, אבל אני מתכוונת לחגוג אותם מתוך אמונה גדולה. סוכות זה החג שאריאל ואני הכי אוהבים, וזה לא קל לחשוב שלא נחגוג אותו יחד כרגיל, אבל אעשה כל מה שאוכל כדי לשמור על השמחה שבו, גם אם הוא יהיה שונה.

לגבי שמחת תורה, יש לי תחושות מעורבות: מצד אחד, החג הזה מסמל בשבילי טראומה וכאב מהשנה שעברה, שיש בי רצון לשהות בהם ולתת גם להם את המקום בלב. מצד שני, אני רואה בו גם סמל של תקומה, של המשכיות. אנחנו כאן, חזקים יותר מאי פעם, ואני יודעת שנעבור את זה עם שמחה בלב, למרות הכל.

החיים חזקים מהכל, ומתוך הקושי תהיה צמיחה והתחזקות. ואני יודעת ומתפללת שהשנה הזאת תהיה שונה - טובה יותר, מלאה בשפע ובאמונה שהקב"ה איתנו בכל צעד.

הקפות של עולם מתהפך
// יעל קבסה

חלפה שנה. אם היו מספרים לנו שככה תיראה השנה שלנו, אף אחד לא היה מאמין.

שנה בלתי נתפסת על הדעת. אולי בגלל זה היינו צריכים כמה תחנות ציון בשביל להתבונן אחורה, לסכם אותה ולהיפרד ממנה: השביעי לאוקטובר, 12 חודשים אחרי, כולל 2 חודשי אדר, וגם עכשיו - בשמחת תורה.

כל אחד מאיתנו זוכר היטב היכן הוא היה ברגעים האלו בזמן שפרצה המלחמה.

כשהשמועות הגיעו בבוקר החג סירבתי להאמין. השמיים היו צחים ותכולים, קצת עננים ולהקות ציפורים קטנות חצו מדי פעם את השמיים. פסטורליה. ארזתי מהר כמה מהילדים ועלינו לבית הכנסת. בטוח יהיו כמה הקפות, אפילו קצרות, ושקיות הממתקים התפוחות כבר ממתינות לילדים.

צעדנו נגד זרם המתפללים החוזרים הביתה. המניין האשכנזי התפזר, ויחד איתו שברי משפטים וחלקיקי מידע: הרוגים. הפגזה. גיוס המוני. מה קורה פה?

כשהגענו לבית הכנסת הספרדי - המניין בדיוק סיים את הקידוש החפוז והתקפל. הילדים הצטערו שלא חילקו שקיות. אז עוד לא ידענו עד כמה אלו צרות קטנות. בדרך חזרה הביתה חלפו לידינו בכביש הריק מדי כמה דקות רכבים עם חיילים במדים שדהרו לכיוון היציאה מהישוב.

אולי זה באמת משהו חריג הפעם?

 

אחרי הצהריים כבר סיפרו לנו השמיים שמשהו מתחולל בעולם, בעולמות. משהו בסדר גודל שלא הכרנו. מטוסי קרב ומסוקים חצו את הרקיע, מן המערב רעמו הדי התפוצצויות, ולקראת השקיעה רוח קלה התחילה לעלות מהעמק והביאה איתה עוד ועוד שמועות. עוד הרוגים. חטופים. משפחות שלמות.

האורחים האשקלונים שהיו אצלנו בחג מכירים יותר טוב מאיתנו את הפרקטיקות הצבאיות של החמאס. הם כבר ותיקים בסיפור הזה. "אתם תראו", הם הודיעו לנו אחרי שפתחנו את החדשות במוצאי החג והבנו את גודל האירוע, "עכשיו תהיה הפוגה קצרה ועוד מעט יתחילו הפגזות כבדות". והם צדקו! הם לא נכנעו להפצרותינו להישאר איתנו במקום מבטחים, בחרו לנצל את ההפוגה הקצרצרה והמלחיצה שהייתה בשעות הבוקר של יום ראשון ולטוס הביתה, לממ"ד המוכר והמאורגן בזכות שנים של הפגזות. עדיף לשמוע את החדשות הרעות בבית שלך.

ממוצאי החג, ועד היום בעצם, אנחנו באירוע מתמשך. מפונים, מגויסים, משלוחי מזון ועוגות, פרידות, הלוויות וניחומים, אלמנות, יתומים, פצועים, תקופות שיקום ארוכות ומתישות...

 

נקודת השיא של החגים שאוגדת וסוגרת לנו את אירועי פתיחת השנה – השמחה בתורה, באור עליון שהיה עוד טרם נברא העולם – נפרמה ונשארה פתוחה. דרך השער הזה שנפרץ בחומת השגרה המיוחלת – מתגלגלים אלינו בזה אחר זה סיפורים מופלאים. כואבים, מדממים, מייסרים אבל גם מופלאים ואלוקיים. מזכירים לנו שיש כאן סיפור גדול שאי אפשר לברוח ממנו. העם היהודי ממשיך לכתוב את ההיסטוריה העולמית.

את ההקפות שלא רקדנו בשמחת תורה תשפ"ד - עשה העולם כולו, והתהפך על עצמו שוב ושוב. כאילו רוצה לנער את הפסולת ולהפריד את המיותר, ולהשאיר רק את הלב. המלחמה הזו והשנה הזו הורידו מאיתנו הרבה קליפות מיותרות. אנחנו מגיעים לשמחת תורה של השנה הרבה פחות אוחזים, עם יותר שאלות ויותר שברים.

בין כל המחשבות על הצורה הנכונה לחגוג בה את שמחת התורה, אני כשלעצמי מלאה בתפילה שבחג הזה נגיע לשיא של אחדות בינינו, בין כל החלקים השבורים שלנו. שנשכח קצת את עצמנו - את הגוף, את הגשמיות, את החלקיות, את השבטיות ונתעלה מעליהם. שנוכל לסגור מעגל בנקודת הזמן המשמעותית הזו: השמחה באור התורה, בעצם קיומה עוד לפני התגלותה בעולם, תהפוך להיות שער לאור חדש שיבוא עלינו בחסד וברחמים.

 

הקול המדבר אלי
// חנה כהן־אלורו

מותר לכתוב ולהגיד בקול שאני מפחדת לישון בסוכה השנה?

מותר להגיד שהשנה ההגדרה "דירת ארעי" נקשרת לי ללגור בבית מלון ארעי בלי לדעת מתי נחזור הביתה?

ועזבו אותי שחזרתי הביתה כבר מזמן והתרגלתי נניח לקולות המלחמה,

מה עם מי שנשרף ונחרב ביתו?

מי שמפונה כבר שנה ואין עדיין אופק חזרה...

מותר להגיד שלשהות בצל האמונה שבעה ימים מעלה בי חשש איך זה יהיה עם רעש מטוסי הקרב מעלינו ופגזי התותחים? האמונה פה, כן? אבל הלב מנתר בבומים...

מותר לשתף שאני שואלת את עצמי איך נחגוג בשמחת תורה השנה? זה ברור שיהיו הקפות והכול, אבל מה יקרה ללב שלי, של כולנו, כשכולם יקראו בקול "הושיעה נא"?

מותר להגיד שאותנו הוא הושיע, אבל אני לא מפסיקה לחשוב על כל מי שקרא ולא נענה...?

ברור שמותר, כן? אבל לפעמים אני חושבת שאני מפחדת להתיר לעצמי לשאול שאלות נוקבות ומכאיבות, כי אם התשובות יהיו כואבות יותר? אולי התשובה מפחידה אותי יותר מהשאלה?

 

השנה הזאת כולה בסימן שאלה אחד ארוך שאין לו תמיד מענה, וזה היה הלימוד הגדול ביותר שלי השנה - לא לתלות כלום בתשובה. לא כי היא לא תגיע, אלא כי יש לה כל מיני צורות, דרכים וזמנים להופיע, שהם לא כמו שהבנתי עד היום.

שלא תבינו, אני ממשיכה לשאול ולשאול ולפעמים גם לצעוק ולשאוג, לפעמים מרגישה שאני עובדת אותו בחושך אבל לא מפסיקה. אז חושך, כאילו שחושך זה תירוץ למשהו?

וגדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד ממש, זה קצת הרגיש ככה שאנחנו כולנו נוגעים פה באיזה רובד אחר של חיים חשוף וכואב מאוד שמביא את הכול לגבהים והבנות לא לגמרי נתפסות.

והנה מגיע החג הזה, הציווי הזה "ושמחת בחגך והיית אךךךךךך...", והחג הזה שהיה האהוב עליי כל כך – שמחת תורה, ומה מה מה עושים, ריבונו של עולם?

תענה לי ברור בבקשה, תענה לי ברור!

 

עוצמת עיניים ופותחת את הלב, וכל מה שאני שומעת הוא איזה קול עתיק כזה מתוכי שאומר לי שוב ושוב ושוב: אל תעצרו, תמשיכו ותמשיכו בכל הכוח.

לא ממקום שמתעלם ממה שקרה וקורה, כאילו שאפשר.

לא ממקום מדחיק ובורח כי אין אוויר, אלא ממקום שזה צל האמונה ממש. להסכים להיות בצל ולהישאר עם אמונה.

היה איזה רגע מזוקק בממ"ד, ברגעים הכי מפחידים, כששרנו עם הילדים 'אתה בחרתנו' ו'אבינו מלכנו פתח שערי שמיים', שחלפה לי מחשבה כזאת שאם הם באים עכשיו וזה הסוף, אז ככה אני הולכת - כשאני שרה לו שירים, וזה נתן לי כוח, כי אין לי שליטה על מה יקרה אם הם ייכנסו לפה, אבל על מי אני ברגעים האלה - מה המהות שלי - על זה יש לי בחירה.

אני חושבת שזה מה שאני מתפללת שיקרה לי השנה בחג הזה, שהסוף יתחבר לי להתחלה. קצת נולדנו מחדש בחג הזה לקומת חיים אחרת, כיחידים וכעם.

ה' בחר שזה לא יהיה הסוף שלנו, לא שלנו באופן אישי וגם לא שלנו כעם. קול עתיק שקורא לי שוב ושוב: תמשיכו, משתיק את כל הפחדים וכל השאלות. אני מקשיבה לקול הזה ואני שומעת את כל הדורות, את הנצח, החורבן שהיה, הגלויות, התלישות והפחד, אני שומעת את המסעות בדרך לארץ הזאת, את הקשיים והכאב, את המבט המורם ולא מתייאש למרות הכול, את האדמה נגאלת פה שוב ושוב, את התורה מתחדשת ומתגלה בדור הזה, נבואות של חורבן וגאולה מתגשמות מול עינינו ובתוכנו.

 

אם בממ"ד שרתי לו כשחשבתי שככה יהיה הסוף,

אז השנה אני רוצה לשיר לו ככה מההתחלה.

כל יום, אתה בחרתנו, אתה קידשתנו, כל יום.

רוצה להקיף את התורה שוב ושוב,

לשאול ולדרוש, לחבק ולברוח, ולחזור לתשובה הכי משמחת שיש,

כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

אז אנחנו נשמח בה, נבכה, ונשמח, נתחנן לישועה שלמה ונאמין גם בחושך ונשמח.

 

שואלים אותי בלי סוף: נו, מה תעשו בשמחת תורה?

נמשיך את הקול הזה, נמשיך.

 

אהבת את המאמר? שתפו

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
מיכל וולשטיין

מכוּוֶנת

אני מוצאת את עצמי לא פעם מתפללת על בריאות. סימנתי מטרה, זה מה שאני רוצה וכל

למאמר המלא »
אורי צוקר

מה שאתה יכול

פרפקציוניזם. הרצון להיות מושלם. מקור לא נגמר לתסכולים. * חידון קצר: מה ה' רוצה ממך? *

למאמר המלא »

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן