כמו יהודי טוב אפתח בשאלה: "מי אמר שלא התאמצתי מספיק"?
אם ה'אומר' הוא אני עצמי, אזי יש כאן ביקורת עצמית חיובית ובונה. במקרה כזה אני אמור לענות לעצמי האם להרפות או להמשיך להתאמץ.
אבל אם האומר שלא התאמצתי מספיק הוא אדם אחר, עלי לשאול שאלה נוספת: מספיק למי? האם אני מסכים שאכן לא התאמצתי מספיק לעצמי/ ליכולותיי/ לכישרונותיי/ לציפייה שלי מעצמי? במקרה כזה שוב השאלה חוזרת אלי - האם להרפות או להמשיך להתאמץ.
אם האומר שלא התאמצתי מספיק אומר זאת כלאחר יד מתוך מחשבה אוטומטית שתמיד כדאי לדרבן כל אדם ובכל הקשר, אני מציע להתעלם מדבריו ולחזור לביקורת עצמית בונה.
אם האומר שאינני מתאמץ מספיק אומר זאת מנקודת מבטו - ואינני מסכים איתו מכל סיבה שהיא - זו השאלה שלו והיא איננה נוגעת לי .
יש לאדם אוטונומיה לנהל את משאביו הפנימיים לפי דעתו ולפי סדרי העדיפויות שלו ולשלם את המחיר על החלטותיו. רק כך יוכל למצוא בעצמו כוחות ומוטיבציה להשקיע בדברים החשובים באמת.
במיוחד חשוב הדבר ביחס לבני נוער (בנים ובנות) בגיל ההתבגרות, בו הם בונים ומעצבים את אישיותם ואת דרכי התנהלותם בהתמודדות עם אתגרי החיים.
כמובן שכדאי מאוד לבני הנוער עצמם להיות קשובים להורים, מחנכים ומדריכים, המשקפים להם את דעתם על המאמץ המספיק שהשקיעו או לא, ובתנאי שהאומרים מבחוץ קשובים גם הם לבני הנוער ולצרכיהם הפנימיים.
לאחר הבירורים הראשוניים האלו, על האדם לשאול את עצמו מהי הסיבה הפנימית שלא השקעתי את המאמץ המספיק גם על פי דעתי?
אם זו עצלות, ניתן לתקנה על ידי שימוש בכוח הרצון. אם זהו סדר עדיפויות משובש, ניתן לתקנו על ידי חשבון נפש ומודעות פנימית.
או שמא מדובר בהתנגדות פנימית לעצם העשייה? אם כן, מדובר בתהליך מעמיק יותר של בירור ממה נובעת ההתנגדות.
בירור מעמיק כזה, בלוויית עצה מחבר טוב או מבוגר אחראי, יכול להביא לתוצאות משמעותיות ביותר להמשך הדרך, או להבנה והזדהות מחודשת עם העשייה והכיוון אליו היא מוליכה.
ייתכן שניתן גם להגיע למסקנה הפוכה. ייתכן ועשייה זו ודרך זו אכן אינה מתאימה, ואז חשיבה פנימית מעמיקה בצירוף היוועצות כנ"ל יובילו לכיוון אחר לגמרי. ולפתע אמצא בתוכי כוחות שלא ידעתי על קיומם, כוחות שיביאו בוודאי הישגים משמעותיים, ככל שיהיו בלתי צפויים.
אסיים בדברי רבי נחמן: "כל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר שלא יתפחד כלל".