שלום חברים! אי אפשר שלא לדבר על האסון הגדול שהיה בל"ג בעומר במירון. ראיתי מכתב שכתב הרב חיים איידלס לתלמידים
שלו בעקבות האסון, ובו הוא הביא סיפור יפה מהגמרא. הסיפור והביאור שלו נגעו בי מאוד, ורציתי לשתף אתכם.
הגמרא במסכת מועד קטן מספרת על יום הפטירה של רב הונא. לאחר פטירתו של רב הונא, חשבו התלמידים להניח ספר תורה על מיטתו, כדי לכבד את רבם. אז כנראה המנהג היה מקובל, כדי להראות לכולם ש"קיים זה )הצדיק שנפטר( מה שכתוב בזה (בספר התורה)". הגמרא שם מספרת שרב חסדא מנע את החכמים מלקיים את הרעיון שלהם. הוא אמר להם כך: "דבר שבחייו לא היה סבור כן, עכשיו נקום ונעשה לו?" רב הונא מעולם לא הסכים לשבת על מיטה שיש בה ספר תורה, ורב חסדא תלמידו לא הסכים שבפטירתו יכבדו אותו בדבר שהוא התנגד לו.

הגמרא ממשיכה לספר שכאשר רצו להוציא את רב הונא לקבורה, המיטה שעליה הוא היה מונח הייתה רחבה יותר מדלת הבית. כדי לפתור את הבעיה חשבו החכמים להוציא את המיטה דרך הגג.
גם הפעם, רב חסדא עצר אותם. הוא אמר לחכמים בשם רב הונא עצמו, שכבודו של החכם הוא להוציא אותו לקבורה דווקא דרך
הפתח. אם מוציאים את החכם דרך הגג או החלון, זאת פגיעה בכבודו.
הפתרון הבא של החכמים היה, להעביר את רב הונא למיטה צרה יותר שתוכל לעבור בפתח. גם לרעיון הזה רב חסדא התנגד: "הכי גמירנא מיניה, חכם כבודו במיטה ראשונה". כלומר, למדתי מרב הונא, שכבודו של החכם הוא להיקבר במיטה הראשונה עליה הוא נפטר, ושלא יעבירו אותו למיטה אחרת. מה עשו בסוף? "פרוס בבא ואפקוה". כלומר, שברו והרחיבו את הפתח, עד שיכלו להוציא את מיטתו של רב הונא. עד כאן הסיפור של הגמרא.

הפתרון האמיתי

לסיפור הזה הוסיף הרב איידלס ביאור נפשי עמוק. רב הונא נפטר, הצדיק נפטר, ואנשים חיפשו מה הסיבה לכך. הרצון להניח ספר תורה על מיטתו, זה בעצם לומר שהסיבה לפטירת הצדיק היא באשמתנו, בעוון ביטול תורה וביטול מצוות התורה. רב חסדא בא לומר לחכמים, שאין לנו זכות לבוא ולקבוע שבגלל פגם כזה או אחר קרה מה שקרה.
אחרי שהחכמים קיבלו את דבריו של רב חסדא, הם חשבו להוציא את המיטה דרך הגג. המחשבה הזאת מייחסת את האסון של פטירת גדול הדור לדברים גבוהים ועליונים, דברים נסתרים. גם את הרעיון הזה דחה רב חסדא, ואמר שהוא לא מכבודו של הרב. אנחנו לא יכולים להסביר את האסון, נקודה. לייחס כוונות ומשמעויות למאורעות שעשה איתנו הבורא יתברך, זאת אמירה
שלא שייכת אלינו. אנחנו כן יכולים, וגם צריכים, לראות מה אנחנו יכולים ללמוד כדי לתקן את עצמנו, אבל חלילה לא לנסות סלהיות הדוברים של הבורא.
הרעיון השלישי, להעביר את רב הונא למיטה אחרת, מבטא את הניסיון המוכר, להאשים מישהו אחר שהוא הגורם לאסון.
להעביר למיטה אחרת זה כמו להעביר נסיבות, להעביר את האשמה למישהו אחר. כל אחד מצפה שהאחר ייקח אחריות.
כמובן, גם הדרך הזאת לא מכבדת ואף חוטאת לאמת. בסוף, הפתרון היה להרחיב את הפתח. במקום להחליף מיטה ולהאשים אחרים, הבינו החכמים שצריך להרחיב את חדרי הלב, ולראות ביתר אהבה וחיבה אחד את השני. זאת הדרך המתאימה להתייחס לאסון. להרחיב את הלב. הדיבור הזה מאד נגע לליבי.

ההבנה שאין טעם למהר ולומר בגלל מי ובגלל מה הכל קרה, אלא לנסות לפתוח את הלב. כמה אנשים פנו אלי באופן אישי
אחרי האסון במירון, ושאלו אותי אם יש לי מה לומר, והאמת היא, שפשוט לא היה לי מה לומר. בלילה אמנם הייתי במירון כמה שעות קודם לכן, אבל כל המילים נעלמו מאז. לכל אלה ששאלו, פשוט העברתי את המכתב של הרב איידלס, ועכשיו אני מעביר אותו גם אליכם.

כך מנהיג הקדוש ברוך הוא

דיבור אחר שעלה לי בהקשר של האסון הזה, נמצא בשיחה של רבי נחמן, בספר הנפלא 'שיח שרפי קודש'. הדברים של רבי נחמן שם לא קלים לעיכול, ונראה שחשוב לדעת גם אותם: "פַּעַם, כְּשֶׁדִּבֵּר רַבֵּנוּ מִדַּרְכֵי ה' הַנֶּעְלָמִים, וּמֵעִנְיָן שֶׁאֵין שׁוּם שֵֹכֶל
לְהָבִין נִפְלְאוֹת דַּרְכֵי ה', סִפֵּר שֶׁהָיָה יְהוּדִי עָנִי אֶחָד מְטֻפָּל בִּילָדִים, שֶׁהָיָה שוֹֹכֵר כָּל שָׁלשׁ שָׁנִים אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ "רֶענְדַאר" מֵהַפָּרִיץ, והְָיהָ דָּר שָׁם וּמתְִפּ רְַנסֵ ממִֶּנָּה, וְכָךְ הָיָה שוֹֹכְרוֹ שָׁנִים רַבּוֹת. וּבְכלָ שָׁלשׁ שָׁנִים, כְּשֶׁנִּגְמְרָה הַשְּכִירוּת וְהִכְרִיז הַפָּרִיץ עַל שְֹכִירוּת
הַמּרְַזחֵ,ַ לֹא שְֹכָרוֹ אַף אֶחָד, אֲפִלּוּ מֵהַנָּכְרִים. כִּי יָדְעוּ , שׁיְֶּהוּדִי זהֶ הוּא עָנִי וּמְטפָֻּל בִּילָדִים וְרִחֲמוּ עָלָיו, כִּי יָדְעוּ , שׁמִֶּזֶּה מְקוֹר פּרְַנסָתָוֹ.
אוּלָם שָׁנָה אַחַת, בָּא יְהוּדִי אֶחָד וְהִפְרִיז עַל הַסְּכוּם ושְָֹכַר הוּא אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ, וְנֶאֱלַץ הַיְּהוּדִי הֶעָנִי לָצֵאת מִשָּׁם בְּאֶמְצַע הַחֹרֶף עםִ
בָּנָיו הַקְּטַנִּים".
קשה ממש לקרוא על אותו יהודי חצוף כל כך, שבא והעלה את דמי השכירות כדי שיזרקו את השוכר הוותיק והוא יתפוס את מקומו. השוכר החדש הזה היה אדם עם לב כל כך אטום, עד שעשה מעשה נורא כל כך שאפילו הגויים באותו מקום לא העזו לעשות.

אלא, שההמשך של הסיפור קשה עוד יותר: "הַיְּהוּדִי הזֶַּה, שֶׁשְּכָרוֹ, לֹא הָיוּ לוֹ שָׁנִים רַבּוֹת יְלָדִים, וּבְאוֹתָהּ שׁנָהָ שׁשֶָּכַר אֶת בֵּית הַמּרְַזחֵ וקְִפַּח אֶת הֶעָנִי, נוֹלַד לוֹ בֵּן זָכָר, וְהָיָה הַדָּבָר לְפֶלֶא, שֶׁלֹּא דּיַ שׁעֶשָֹהָ עַוְלָה לְעָנִי כָּזֶה, עוֹד זָכָה לְבֵן זָכָר לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת שׁלֶֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים! וְסִיֵּם רַבֵּנוּ וְאָמַר: "וְכָךְ מַנהְִיג הַקָּדוֹשׁ ברָּוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ…" כן. עד כאן הסיפור. ללא ספק – סיפור בלי 'הפי-אנד'. רבינו נחמן, עם כל דרכו בקודש, שהוא נותן עצות סגולות ודרכים כדי להשיג ברכה ושפע, בא ללמד אותנו כאן דבר גדול. 'תדעו', אומר רבי נחמן, 'שבתוך העולם הרוחני יש גם נקודה כזאת שאין בה שום בהירות! שם, נשארה רק האמונה'. במקום כזה, אנחנו צריכים לתת אמון בבורא יתברך. המשמעות של נתינת האמון היא, שגם כאשר לא כל הפרטים והשיקולים גלויים לפנינו, נמשיך להאמין בה' שהוא מנהיג את הכל לטובה. רבי נחמן מלמד אותנו, שבזמנים כאלה צריך לשתוק. לפעמים יש לנו עוד מילים לומר, כמו בדיבור של הרב איידלס. אבל לפעמים, נשאר לנו רק לשתוק. כשמשה רבינו הקשה על מה שיקרה לרבי עקיבא, הקב"ה אמר לו: "שתוק כך עלה במחשבה לפני". לפעמים רק שותקים.