שלום חברים יקרים, ביום שישי ב' בשבט יחול היארצייט של רבי זושא מאניפולי, אחד מגדולי החסידות שנדמה שזכה שנכרכו בדמותו סיפורים עממיים יותר מכל צדיק אחר. לא כל אחד זוכה לזה. כידוע, אחיו של רבי זושא הלא הוא רבי אלימלך מליז'נסק, ושמעתי פעם בשם רבי אהרן מבעלז שרבי אלימלך הנציח את אחיו האהוב זושא בשם ספרו 'נועם אלימלך', כי 'זושא' פירושו ביידיש: מתוק ("זיס"), מה שמשתמע גם כנועם ועונג.
כמה טוב להיזכר באחים הנעימים הללו, בפרט כשלצער הלב אנחנו פוגשים לפעמים בתופעות של אחים שהיחסים שלהם לא עולים יפה, הנה רבי זושא ורבי אלימלך נזכרים בדברי ימי ישראל כאחים אוהבים זה לזה, וכמובן גם לאחיהם בני ישראל. בין השאר, מטרתם של המסעות המרובים שהיו עורכים יחד הייתה כדי לעורר את היהודים שפגשו בדרך לשוב לאביהם שבשמים. את כל זה הם היו עושים את זה בלי פרסום, בלי גינוני אדמו"רות, בלי גבאים ובלי חסידים. הם פשוט היו מגיעים לכל מיני מקומות, ובתבונתם ובחוכמתם חודרים לליבות האנשים.
הנה רעיון מרבי זושא לחודש שבט, שאנו עומדים בפתחו: כידוע, נהוג לומר שחודש זה קשור עם תיקון האכילה, ויש פסוק בתורה שמדבר על התוצאות השליליות לכאורה הבאות עקב ריבוי אכילה: "פן תאכל ושבעת…" – והתוצאה היא: "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך". במקור זה ממש פסוק של תוכחה, אבל בשם רבי זושא נאמר שהוא פירש אותו כך: על ידי שתאכל ושבעת ותהיה לך הרחבת הלב וכל טוב – אתה תמצא אותו יתברך שמו בכל דבר, כי המילה "ושכחת" מתפרשת – חוץ מלשון שכחה – גם מלשון דבר מצוי ושכיח; כלומר, אתה תמצא בכל דבר את ה' אלוקיך!
יש כאן עידוד גדול לכל אלה שיש להם אתגרים הקשורים באכילה, והם מבואסים על עצמם בגלל שהרבה פעמים אחרי אכילה יתרה הם מרגישים שהם שוכחים את ה' ושוכחים את הערכת עצמם… הנה יש כאן הזמנה עבורם, אליבא דרבי זושא, להתענג על האכילה, להודות עליה לה' יתברך, וכמובן – בהמשך הדרך – הם יוכלו להוסיף ולשכלל את עבודת האכילה בכוחו של חודש שבט.
בעל הבית השתגע
הפעם אני רוצה לספר לכם על מעשה שהיה באחד המסעות הנזכרים, כשרבי זושא היה לבדו, בלי אחיו רבי אלימלך. הוא הגיע לעיר מסוימת בערב שבת, מקום בו הוא לא הכיר אנשים, ואחרי התפילה בליל שבת דאג לו הגבאי המקומי לאירוח בבית אחת המשפחות בעיר, כמו שהיה נהוג באותם ימים.
בזמן הסעודה המארח ביקש ממנו שיגיד דבר תורה, אך רבי זושא התנצל ואמר לו: "אני איש פשוט, אין לי הרבה מה לומר". המארח התכעס מעט והגיב: "אמרתי לגבאי שאם הוא שולח אלי אורחים, הם צריכים להיות כאלה שיש להם מה לומר…". רבי זושא זיהה את כעסו ומשום כך פנה ואמר לו: "ראה, ידידי, אתה לא צריך כל כך להתאכזב. מפעם לפעם אני נוהג לומר תהילים. אומר לך, אפוא, רעיון על אחד מפסוקי התהילים…". "נו, שיהיה…", הפטיר בעל הבית.
"במזמור י' בתהילים", פתח רבי זושא, "נאמר 'כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ'. ויש לי שאלה: כולנו יודעים במסורת ישראל שהלל היה צדיק גדול, ענוותן מאין כמותו, ואיך ייתכן שכתוב בתהילים שהלל הוא רשע?!…" בשלב הזה, בעל הבית כבר רתח מזעם: "אין לך דבר תורה לומר – ניחא", אמר כשקצף על שפתיו, "אבל כזו בורות ועם־הארצות – לקרוא פסוק בתהילים ולחשוב שמדובר על הלל?!…" הוא ממש יצא משלוותו.
אמר לו רבי זושא בניחותא: "כבודו, אתה לא צריך כל כך להתאכזב ולכעוס, אמנם יש לי שאלה אבל יש לי תירוץ…". בעל הבית התבלבל. הוא כבר הבין כמה האורח התימהוני שלו חסר דעה וידע בסיסי, אבל האפשרות שאולי יש לו תירוץ שיישב את השאלה המוזרה וייתן לה פשר הניחה את דעתו, והוא השתתק בציפייה לשמוע את התשובה.
"הלל הזקן היה כאמור עניו גדול", אמר רבי זושא, "לעומת זאת, ישנם אנשים שבדרך כלל הם לא נוהגים בענווה, ואדרבה – הם שומרים על כבודם מכל משמר; אבל כשמגיעה להם איזו הזדמנות לעבירה, הם מוכנים להתבזות בתכלית הביזוי ולהשפיל את עצמם עד עפר – אפילו, למשל, לכרות ברית שותפות עם שני נוכריים כדי לפרוץ בצוותא את קופת הקהל ולגנוב את תכולתה!
"זה מה שהכתוב אומר – סיים רבי זושא – 'כי הלל רשע על תאוות נפשו'. זאת אומרת, שבבואו למלא את תאוותו השפלה, לצורך חטא מיוחד ולא שגרתי, נהפך הרשע להיות ענוותן כהלל והוא מוותר על כבודו למען מטרותיו האפלות…".
כשבעל הבית שמע את ההסבר הפלאי הזה, הלכו פניו והשתנו כשצבעי אדום ולבן משמשים בהם בערבוביה. מסתבר שרבי זושא, בראייתו הרוחנית, קלע ישירות אל מעשיו הכמוסים של בעל הבית ההדור. הוא ביקש להגיש לו מים אחרונים, ומיהר לברך ברכת המזון חרישית. כשרבי זושא נפרד ממנו בהלכו לבית המדרש, שם היה אמור ללון על הספסל, הוא יצא בעקבותיו ואמר לו בקול בוכים: "רבי, בבקשה ממך, מאחר שנוכחתי לדעת כי רוח הקודש מדברת מתוך גרונך, אני מבטיח בהן צדקי כי מיד עם צאת השבת אשיב את הגזלה למקומה ופרוטה לא תעדר – רק אל תגלה את סודי לאיש בעולם…"
תוכחה שמתקבלת
המסורת החסידית מוסיפה ומספרת כי רבי זושא נענה לבקשה ולהתעוררות התשובה של היהודי החוטא – שכפי הנראה, גניבת הקופה לא הייתה המעשה היחיד בו נכשל – והוא ישב ושוחח עמו זמן רב כשהוא משמיע באוזניו דיבורים היורדים חדרי בטן. באותו לילה עבר האיש מהפך לטובה, ומאז במשך כל ימיו לא חדל לברך את רבי זושא שהצילו מרדת שחת והעמידו על רגליו.
חברים יקרים, אתם יודעים, קל לומר דברי תוכחה לאחרים, אבל שהתוכחה גם תתקבל על לב השומעים – זה הרבה יותר קשה ומורכב, וזה מה שיפה בעיניי בסיפור הזה. נכון, האפשרות לראות על אנשים את הפגמים שלהם באמצעות ראייה רוחנית היא דבר נדיר, ובכל זאת גם אנשים שניחנו ביכולת הזאת ויחשפו בפני זולתם את הפגמים שלו, לא בהכרח יצליחו לגרום לו להתחרט על מעשיו. מקסימום הוא יגיד לעצמו באכזבה: אוקיי, הסוד התגלה… לעומת זאת, הדרך המופלאה הזאת של רבי זושא שיושב בסעודה עם החוטא ומעלה על השולחן וורט מחודד שמושך את תשומת לבו וגורם לו להתעניין בנאמר, היא זו שבסופו של דבר מביאה לכך שהוא מסכים לקבל ממנו את התוכחה ולעלות על דרך התשובה. לחיים!