שלום חברים יקרים. רציתי לדבר אתכם היום על היכולת והזכות שיש לנו לשמור על הדיבור שלנו. חשוב לומר ש"לשמור" זה לא רק להימנע מלומר דברים פוגעניים או לשון הרע; "לשמור", בלשון הקודש, זה גם במובן של להמתין. וכפי שנאמר על יעקב אבינו "ואביו שמר את הדבר", כלומר שיעקב ציפה והמתין לראות מה יהיה עם החלומות של יוסף.
לפעמים יש לנו כאלו השגות ברוחניות או בלימוד התורה, ואולי אפילו – להבדיל – בהבנה פוליטית או בענייני מסחר, וכשאנחנו פוגשים מישהו שדעתו שונה משלנו או שהבנתו חלקית ומועטה ביחס למה שיש לנו, לא פעם יכול לצאת מאיתנו זלזול בזולת. זה ניסיון גדול, אבל תדעו לכם שלפעמים מתמודדים איתו גם אנשי מעלה.
אני מקווה ששמעתם על הגאון המופלא המכונה "הרוג'צובר" – רבי יוסף רוזין, רבה של דווינסק ובעל 'צפנח פענח', שהיה ממש גאון הגאונים. מסופר עליו שמרוב גדלותו בתורה, לפעמים היה מבטל בחריפות את דעתם של אחרים בלימוד התורה. כמובן, זה לא היה מתוך כוונה לפגוע אישית, אלא מתוך מה שמכונה "ריתחא דאורייתא" – התלהבות ולהט בלימוד התורה.
עסקה באמצע הסוגייה
במשך תקופה למד הגאון הרוגוצ'ובר אצל רבו, רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אבי שושלת גאוני בריסק הידועה, ומסופר שבהזדמנות ראה אצלו קופסת טבק להרחה שעליה היו חקוקות האותיות: ש, פ, ו, ש, מ, נ. זה היה נראה כמו איזה צופן מסקרן, אך למרות בקשותיו מיאן רבי יוסף דב לגלות לו את פשרן של האותיות הללו ומשמעותן.
אתם יודעים, בדרך כלל כשבן אדם לא מסכים לגלות דבר מה, לרוב זה מתוך מחשבה שהשואל עדיין לא ראוי לשמוע את התשובה האמיתית, או שמדובר בדברים שאם ייחשפו יתגלו צפונות שעלולות להחליש את ההתכווננות הפנימית בדברים שלא ראוי להם להתפרסם, וכך יכולות להיות עוד ועוד סיבות, חלקן טובות וחלקן טובות יותר, ביחס לשאלה למה אנשים לא משיבים על שאלות אישיות מסוימות.
בכל אופן, תחשבו על הסקרנות של תלמיד שרואה צירוף אותיות מסוים על קופסת הטבק של רבו, ומבין שטמון כאן איזשהו מידע נסתר שרבו חקק במיוחד כדי להזכיר לעצמו דבר מה חשוב, ובתור תלמיד שכל כך מעריך ומוקיר את רבו הוא רוצה לחשוף את העניין הנסתר, אבל רבו ממאן לגלות לו…
כעבור זמן, בעת הלימוד המשותף בין הרב לתלמיד, התקשה פעם אחת רבי יוסף דב בהבנת הפשט בדברי התוספות, ולעומתו הרוגוצ'ובר טען כי הוא יכול לבאר לו את הדברים המוקשים. צריך לזכור שרבי יוסף דב ידע שאם תלמידו הגאון אומר שהוא יכול להסביר את הסוגייה, הוא היה סמוך ובטוח שזה אכן כך. ואולם התלמיד ניצל את ההזדמנות, והתנה עם רבו שבתמורה לביאור התוספות המוקשה, יגלה לו רבו את פשר האותיות החקוקות על קופסת הטבק – עסקת חליפין הוגנת…
רבי יוסף דב מצדו נענה לעסקה, וכנראה שהוא גם חש שזו עת רצון לחשוף את הסוד. הוא סיפר לרוגוצ'ובר שבילדותו הוא היה חד לשון, ונהג להצליף במילים חריפות כלפי אחרים שכנראה הוא חשב שהדבר נכון עבורם במצבם. לימים עקר מעצמו הנהגה זו, ולזיכרון טבע לו על קופסת הטבק את האותיות ש'פ'ו'ש'מ'נ' – ראשי התיבות של הפסוק "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"…
ללכת בדרכי הרב
אגב, איך הגיע אלינו הסיפור הזה שהתרחש בצעירותו של הרוגוצ'ובר? ידוע שהגאון היה ממשפחה של חסידי חב"ד, ומפעם לפעם גם היה נוסע אל רבו האדמו"ר מקפוסט, נכדו של האדמו"ר ה'צמח צדק', שחיבר את ספר החסידות הידוע בשמו 'מגן אבות'. פעם אחת שיתף הרוגוצ'ובר את האדמו"ר בסיפור עם קופסת הטבק של רבי יוסף דב, וכעבור זמן, בהזדמנות מסוימת, שלח האדמו"ר מקפוסט שליח לרוגוצ'ובר עם מסר קצר: "הגיעה העת להתנהג בדרכי רבו". כאשר שאל השליח את הגאון למה רומז האדמו"ר במשפט זה – שגם הוא סוג של צופן, ללא כל הסבר – נענה וסיפר לו את כל הסיפור על קופסת הטבק. כנראה הגיעו שמועות אל האדמו"ר מקפוסט שהרוגוצ'ובר נוקט לפעמים בלשון חדה כלפי אחרים, באופן שהדברים עלולים להתקבל שלא כראוי, ולכן הוא שלח שליח כדי להזכיר לו את הנקודה הזו.
חברים יקרים, אמנם אנחנו לא במדרגה של הרוגוצ'ובר, וגם לא זכינו לראות את קופסת הטבק עם הצופן בביתו של ראש שושלת סולובייצ'יק המפוארת, וגם לא הגיע אלינו שליח מה'מגן אבות' מקפוסט, אבל עדיין אנחנו יכולים ליישם את הנקודה החשובה הזו – "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". ואתם יודעים, עיקר השמירה מתבטא ביכולת להמתין עם הדיבור הבעייתי עד שמגיעה האפשרות לדיבור מתוקן. כשאנחנו נמנעים מדיבור שאינו כראוי, אנחנו מקבלים כוח להוציא אותו בצורה טובה אחרת – בתפילה, בלימוד, בהתבודדות מול ריבונו של עולם, וכך לבטא את עושר מילותינו ומאוויי לבנו, כמו שנאמר "ארחב פיך ואמלאהו" – ארחיב את פיך בדיבורים נכונים ומתאימים ואמלא את בקשתך.
אז הנה, קיבלנו הזמנה לרכוש מתנה יפה לעצמנו לקראת החגים: קופסת טבק כסופה או מוזהבת – או משהו אחר, כל אחד לפי יכולותיו – ועליה חריטה של המילים הללו. ובוודאי השמירה על הדיבור הראוי תביא לנו את השפע המתאים שאיתו נוכל לממן את הקופסה הנהדרת הזו… לחיים, לחיים!
