שלום חברים, הפעם אני רוצה לספר לכם על צדיק נסתר משנים קדמוניות הידוע בשמו רבי מאיר. אין לנו מידע על שם משפחתו או כינויו, אך אנו יודעים שהוא ידע לאהוב. במזרח אירופה, בתקופת הבעל שם טוב ואף לפניו, רווחה תופעה של צדיקים נסתרים שהתמסרו לנתינה לכלל ישראל. צדיק נסתר אינו רוצה שיידעו על מעלותיו, אך אין פירוש הדבר שהוא אינו מעוניין להשפיע טוב על עם ישראל. הוא מוותר על האגו ועל הכבוד, ולעתים קרובות הוא סבור שפעולה אנונימית תהיה יעילה הרבה יותר מפעולה גלויה.

לרבי מאיר, יחד עם כמה מחבריו, הייתה כמיהה לחיות ולהתפרנס מיגיע כפיהם. הרבי הריי"צ, שמספר את הסיפור, מתאר שהם החליטו לעזוב את מקום מושבם ולחפש יעד מתאים להקמת יישוב שבו יחיו מעמל כפיהם.

אגב, יש כאן נקודה משמעותית שלא כולם מכירים, רעיון שאומץ שנים רבות לאחר מכן על ידי אדמו"רי חב"ד והגיע דרכם לשלב מעשי ביותר. היוזמה להקים עבור חסידים כפרים ומושבות לעובדי אדמה שיוכלו להתפרנס מעמל כפיים הייתה מרתקת. זו הייתה אחת התקופות המפוארות של תנועת החסידות ברוסיה, אך על כך נרחיב בהזדמנות אחרת.

באותה עת טרם היה ידוע שמו של היישוב, אך בהמשך ניתן למקום השם ליובאוויטש, שאת משמעותו נסביר בהמשך הדברים. אותו רבי מאיר הצטיין במיוחד באהבתו הגדולה ליהודים ואף לאינם יהודים. אהבת ישראל שלו הייתה בלתי מוגבלת, ובמקביל הוא גילה אהבה רבה גם כלפי גויים. בפיו היה שגור תמיד הפתגם: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וברור שרוח הבריות נוחה ממי שמתייחס בידידות ובחסד לכל אדם באשר הוא".

אתם יודעים, בעבודת ה' כדאי שאדם ייקח עניין אחד ויהפוך אותו למוטו. כך כל העניינים האחרים נתרמים מאותו תחום שבו הוא מהדר, והעניין המרכזי הזה נתרם בתורו מכל שאר ההיבטים של עבודת ה'. בכל אופן, בהקשר של האמרה הנזכרת, זה עיקרון מתאים וראוי במיוחד בתקופה סוערת זו של בחירות. עלינו לעבוד עוד על המידות שלנו כדי לזכות לתואר שרוח הבריות נוחה ממני, ומתוך כך לזכות ולחוש שגם רוח המקום נוחה ממני.

אני, אתה ואנחנו

חשוב לציין שאהבת הבריות אינה מושגת חלילה על ידי מחיקת הזהות, ואהבה למי שאינם יהודים אין פירושה אהבה לאויבי ישראל. יש כאן נקודה משמעותית מאוד, דווקא בשבוע שבו אנו קוראים בפרשת נח על המבול ועל שני קלקולים גדולים. הקלקול הראשון הוא בתחום שבין אדם לחברו, כפי שנאמר "ותימלא הארץ חמס", והקלקול השני הוא ביטול הזהות, כפי שקרה במעשה מגדל בבל. בהקשר הזה ראוי לנו לזכור שבעם ישראל קיים העניין הפנימי היהודי הייחודי, וממנו יכולה לצמוח בשורה אוניברסלית לכל יושבי תבל. זהו בדיוק החזון של הרבי מלובביץ' שביקש מאיתנו להפיץ את ערכי היהדות ואת שבע מצוות בני נח לכל אומות העולם כולן.

כאן המקום להזכיר את ההבדל הגדול בין אוניברסליות לבין קוסמופוליטיות. לעתים, קוסמופוליטיות מבטאת כמיהה של יהודים להתערב בין אומות העולם תוך שכחת זהותם המקורית. לרוב תהליך כזה מוביל להתבוללות, וההיסטוריה מוכיחה שהוא אף מעורר הרבה אנטישמיות ואנטגוניזם. לעומת זאת, אוניברסליות משמעותה שיהודי נשאר נאמן לחלוטין לזהותו, לעמו, לתורתו ולאלוקיו, ודווקא מתוך העמידה האיתנה הזו יש לו בשורה גדולה להביא לאומות העולם.

הקדוש ברוך הוא אומר לנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בעם ישראל יש כהנים שתפקידם להרבות אהבה. אולי לא כל הכהנים מודעים לכך שהם אמורים להקרין אהבה, אך לפחות ברמת הסמל הם מצווים לברך את עמו ישראל באהבה. כשם שזהו תפקיד הכהנים בתוך העם, כך עם ישראל כולו אמור לשמש ככהנים של העולם. עלינו להרבות אהבה וללמד את כל האומות אהבה דרך ערכים, אמונה, התקשרות לריבונו של עולם ובאמצעות צדק ומשפט.

אהבה ויראה

נקודה מעניינת נוספת בדמותו של רבי מאיר הנזכר, היא ההתייחסות המיוחדת שלו ליצורים בטבע. רבי מאיר הוקיר לא רק את האדם, בכיר היצורים, אלא כל נברא באשר הוא – גם בעל חיים ההולך על ארבע או מעופף בשמיים. הרבי הריי"צ מוסיף ומספר כי רבי מאיר הרבה לגמול חסד עם יהודים ושאינם יהודים, ומשכך שמו נודע מיד לתהילה בכל הסביבה ואף התפרסם למרחקים.

לכן אין כל חידוש בכך שכאשר הגיעו הדברים לידי קביעת שם ליישוב החדש שנוסד על ידי רבי מאיר, הותאם השם למעשיו האופייניים של מייסדו. היישוב נקרא בשם ליוּבּה, שפירושו ברוסית ובפולנית הוא אהבה. במשך הזמן צורפה הסיומת "ביץ'" וכך נוצר השם לוּבביץ', שמשמעותו היא כפר האהבה או עיירת האהבה. תודו שזה נשמע שם נהדר. ובאמת, עיר האהבה הזו הפכה לסמל, ובלשונו של הרבי הריי"צ: "כך הייתה ליוּבּאַוויטש סמל לאהבת ישראל, אהבת הבריות, ועל הכול כמובן אהבת ה' בורא כל".

יש לנו סיבה נוספת להזכיר את הדברים הללו. במשך יותר ממאה שנה הייתה לובביץ' בירתה של חסידות חב"ד. מאז ימי האדמו"ר האמצעי, ארבעה אדמו"רים קבעו בה את מושבם. אולם בימים הללו לפני 111 שנה, ט"ז בחשוון תרע"ו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הדי הקרבות שהתקרבו אילצו את הרבי הרש"ב לעזוב את העיירה. זוהי הזדמנות עבורנו להיזכר שאמנם לובביץ' נעזבה כמקום יישוב פיזי, אך כדרך חיים בעבודת ה' היא מעולם לא ננטשה. נהפוך הוא – הדרך הזו רק הולכת ומתעצמת בכל רחבי העולם.

לטעמי, זה הזמן להרחיב בסיפור הזה על כל השלכותיו הטובות. הוא מזכיר לנו שכל אחד יכול להפוך את ביתו ללובביץ' הפרטית שלו, בבחינת בית האהבה או חדר האהבה, וזאת מבלי לוותר על הגבולות, על הזהות ועל העניינים הקשורים גם במידת היראה ולא רק באהבה.

אגב, שמעתי פעם רעיון יפה בעניין זה. יש לא מעט אנשים שקשה להם עם רעיון הייחוד של עם ישראל. הדבר בולט במיוחד אצל אלו שנחשפו לתרבויות שונות בעולם, שעבורם המושג "אתה בחרתנו" צורם באוזן. הרעיון ששמעתי גורס שגם בהקשר הזה מתקיימות יחד אהבה ויראה: מידת האהבה מתבטאת באהבת כל אומות העולם, ואילו היראה משמעותה להיזהר ולשמור על הממד הייחודי של עם ישראל בבחינת "אתה בחרתנו". יהודי טוב מחזיק בשני הקצוות הללו יחד, באהבה וביראה.

יהי רצון שנזכור תמיד את הייחודיות שלנו כעם, ומתוכה נצא להפיץ את הבשורה הגדולה שיש לנו – להעניק את הממד האמוני לאומות העולם באופן השלם והמתוקן ביותר. לחיים, לחיים.