שלום חברים, אנחנו מתקרבים לפורים, וידוע הנאמר שפורים מקביל ליום הכיפורים. אבל יש הבדל: ביום כיפור נדרשו לצורך הכפרה שלושה תנאים: המקום המובחר – קודש הקודשים, הזמן המובחר – יום כיפור, והאדם המובחר – הכהן הגדול. ואילו בחג פורים אנחנו באים ואומרים שאותה עוצמת אור של יום כיפור קיימת גם בו, אבל היא לא תלויה במקום, וגם לא באדם ספציפי. מדהים, איזה אור גדול זה פורים.
אסתר המלכה אומרת "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת", ואצל חסידים דרשו שהכוונה היא שבפורים אפשר לבוא אל הקב"ה, אבינו מלכנו, כמו שאנחנו, גם אם נדמה לנו שאיננו ראויים, גם אם עבר עלינו מה שעבר – אנחנו יכולים להיכנס לבית המלכות ולגעת בראש השרביט, כי המלך רוצה בנו. גם אם חווינו לאחרונה חוויות לא נעימות ואפילו קשות, ה' יתברך עומד מאחוריהן ומצפה שנגלה אותו בתוכן.
כך אומר רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן (תורה לג): "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב". הַכְּלָל הוּא, שֶׁצָּרִיךְ לְבַקֵּשׁ שָׁלוֹם, שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם לְכָל אָדָם בְּמִדּוֹתָיו, הַיְנוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻלָּק בְּמִדּוֹתָיו וּבִמְאֹרְעוֹתָיו, שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ חִלּוּק בֵּין בְּטִיבוּ בֵּין בְּעָקוּ [=בטוב וברע], תָּמִיד יִמְצָא בּוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הַיְינוּ: "בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר, בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר" – גם בשם הוי"ה שהוא מידת הרחמים, וגם בשם אלוקים שהוא מידת הדין.
כלומר, עניין השלום הוא לא רק בתוך עם ישראל, אלא הכוונה "שיהיה שלום לכל אדם במידותיו". זאת אומרת, שלא יהיה הבדל מבחינתו בין כשהוא בטוב לבין כשהוא במועקה. תמיד הוא יוכל למצוא את השם יתברך בכל מה שעובר עליו.
מפגש הגעגוע
"חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע". מה עומד מאחורי הרעיון להשתכר? העניין הוא שכך בן אדם יוצא מהדעת המאוזנת. זאת אומרת, משהו בתודעה נבקע, השיפוט הרגיל שלנו מתערבל, ואם אנחנו זוכים אנחנו רואים אלוקות והשגחה גם בדברים שקודם לכן נראו לנו כהסתרה בתוך הסתרה, שכביכול אין בהם שום ניצוץ של טוב.
זו אם כן ההמלצה שלנו הפעם – ההתבודדות של פורים: לקחת יחידת זמן מסוימת, או שעה למתקדמים, ובזמן הזה להודות על כל מאורעות חיינו, הטובים ושאינם נראים כאלה, ולומר בפה: ריבונו של עולם, קשה לי עם זה וזה, אבל יש בי אמונה. אני רוצה לגלות את אור האמונה עד דלא ידע, ולהבין שגם שם יש טוב.
אם נעשה את זה, נקיים בהידור את "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע". למה? כי השכל האנושי הנמוך מתנגד לחשיבה מהסוג הזה, ולכן זו בדיוק התשובה בשבילו – עד דלא ידע: היכולת להקדיש זמן להתבודד ולחשוב על הדברים הכי מייסרים והכי מתסכלים בחיינו, ולומר: ריבונו של עולם, אני מבקש, עזור לי לעלות מעולם השכל לעולם האמונה, ומאמונה לאמונה שלמה, לפחות בפורים.
רבי נתן אומר שאת כל הרצונות הטובים שיש לנו אנחנו צריכים להוציא בפה. הוא אומר שכשיש לנו רעיונות טובים במחשבה – אלה אותיות בלי ניקוד, וכיוון שבלשון הקודש הניקוד נקרא גם 'תנועה', יוצא שרעיונות שנשארים במחשבה בלבד הן אותיות בלי תנועה. דווקא כשאנחנו מדברים את המילים והרצונות הללו בפה, נעשית בנו ובהם תנועה. כך הנפש נבנית ומתפתחת והופכת לכוח פעיל ויוצר.
בהקשר לזה, רבי נחמן מחדש דבר מעניין: הוא אומר שכל דבר שאנחנו משתוקקים אליו, גם הדבר משתוקק אלינו. רואים את זה למשל בין בני אדם, כאשר שני אנשים אוהבים זה את זה ואחד מתגעגע לחברו, הם נפגשים ואומרים זה לזה: "אתה יודע, חשבתי עליך". "באמת? וואו, גם אני חשבתי עליך". אתם ודאי מכירים את התופעה שאנחנו חושבים על מישהו, והוא בדיוק מטלפן אלינו או מגיב לנו. גם אם זה לא נפוץ, אלה דברים ידועים בין בני אדם.
כך גם בעם ישראל: באותה מידה, למשל, שהתגעגענו במשך דורות לארץ ישראל, גם ארץ ישראל התגעגעה אלינו. אנחנו מתגעגעים ללימוד תורה, וגם התורה מתגעגעת אלינו. אנחנו מתגעגעים אל האמונה, והאמונה מתגעגעת אלינו. ופורים הוא זמן לדבר את הגעגוע ולהוציא את הרצונות החוצה, וכך לפגוש את המלך שגם הוא התגעגע אלינו ורוצה בנו.
אני בדרך לעבודה
אתם יודעים מי הגוזל הסדרתי של מתנות הזמן והחיים מבני אדם? יש שיגידו שזה הסמארטפון, אבל דעו לכם שהסמארטפון עומד רק במקום שני. במקום הראשון והלא־מכובד עומדות המחשבות: מחשבות אובססיביות, מחשבות לא מקדמות, מחשבות חוסמות. אם היה לנו מונה שיקבץ את הזמנים בשבוע, בחודש ובשנה שבהם אנחנו חושבים על דברים שלא מוסיפים שמחה, וממילא אנחנו גם לא נוכחים במה שיש לנו, היינו נדהמים מכמות הזמן שבה המחשבות הללו שולטות בנו. הן מגיעות לפני השינה וגם מוקדם בבוקר, מלוות אותנו בבית הכנסת ובמקלחת, ביציאה למסעדה וגם בחיק הטבע. הן לא שובתות.
לענייננו: בהתבודדות המדוברת אנחנו צריכים לעבוד על היכולת להודות לה' על כל ההיבטים בחיינו. מי שיש לו חרדות – להודות על החרדות, מי שיש לו חולי חלילה – להודות על החולי. להבין שהכל בא מריבונו של עולם והכל לטובתי. אם אזכה – אדע מה השיעור שעלי ללמוד מכך, ואם לא אזכה – אשאר באמונה שאני עדיין לא יודע מה העניין כאן אבל אני פתוח, אני בדרך לעשות עם זה עבודה. ואתם יודעים, הרבה אנשים סיפרו שהתרגול הזה – להודות על כל צדדי החיים, גם הלא רצויים – שחרר אותם בסופו של דבר מהסבל הנפשי, אפילו בלי שהם התכוונו לכך.
פעם הייתי אומר שהזמן הטוב ביותר להתבודדות הוא בחצות ליל פורים, אבל היום אני מציע שכל אחד יעשה זאת מתי שהוא מוצא זמן לכך בפורים, אבל כדאי לתכנן את זה מראש ולהקדיש לכך זמן מוגדר, בו נודה ונבקש מאוצר מתנת חינם שהדעת הזאת תלווה אותנו תמיד. שנדע איך לגדול ולהתפתח מכל מה שקורה איתנו, ונוכל לראות את ריבונו של עולם בכל פרטי חיינו.
חברים יקרים, לחיים! אתם מכירים את המעשייה שמספר רבי נחמן: "מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד, שֶׁהָיוּ לוֹ שִׁשָּׁה בָּנִים וּבַת אֶחָת וְאוֹתָהּ הַבַּת הָיְתָה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו מְאֹד, וְהָיָה מְחַבְּבָהּ בְּיוֹתֵר וְהָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ עִמָּהּ מְאֹד. פַּעַם אַחַת הָיָה מִתְוַעֵד עִמָּהּ בְּיַחַד בְּאֵיזֶה יוֹם וְנַעֲשָׂה בְּרגֶז עָלֶיהָ, וְנִזְרְקָה מִפִּיו דִּבּוּר: שֶׁהַלּא טוֹב יִקַּח אוֹתָך". שמעתי פעם פירוש יפה, שבמילים הללו האחרונות המלך כביכול אומר לבתו: דעי לך, שום דבר לא יפריד בינינו. אם יש משהו שיפריד בינינו – זה רק אם תהיי בתודעה שמה שמתרחש איתך הוא לא טוב. "הלא טוב" הוא זה שייקח אותך ממני; אבל כל עוד תתחזקי בתודעה שאין מקום והיתכנות לקיום של הלא טוב, אנחנו נהיה יחד כל הזמן. לחיים לחיים!
