שלום חברים! אתם יודעים, לפעמים יש אנשים שמתקנים תקנות וסייגים כדי לשמור על סדר וארגון, ובסוף ריבוי הסדרים גורם לכיבוי של הנקודה הפנימית. מרוב רשימות וניסיון לשלוט בכל מה שקורה, שוכחים את העיקר.
ישנו סיפור עממי על אדם שבכל פעם שהוא היה הולך לישון, הבגדים והחפצים שלו היו נשארים מפוזרים בכל רחבי הבית, וכשהיה קם בבוקר וממהר לעיסוקיו, הוא היה צריך להשקיע שעה ארוכה כדי למצוא מה שהוא צריך. אם היה לאותו אדם בית גדול, ואולי גם כמה מפלסים, אז בוודאי החיפושים ארכו לו לפחות חצי שעה…
בכל אופן, בצערו כי רב, הוא השיח את ליבו לפני חבר יקר שהסכים אתו שמדובר בבעיה רצינית. החבר הציע לו, שלפני השינה הוא יכין לעצמו רשימה מפורטת בה יכתוב איפה הוא מניח כל דבר. הבחור שלנו קיבל את ההצעה בשמחה וכתב לעצמו: "המכנסיים בסלון, הגרביים בעליית הגג" וכך הלאה. בסוף הרשימה הוא כתב: "הראש על הכרית!"
ויהי בבוקר, מיד באור ראשון, הבחור לקח את הרשימה ועבר לאסוף פריט אחר פריט על פי מה שכתוב. ברוך ה', כל הדברים היו במקומם, ותוך זמן קצר הוא היה פנוי לצאת לדרכו. אלא שברגע המכריע הוא גילה שהדבר העיקרי, הראש שאמור היה להיות על הכרית – איננו… בסופו של דבר, העצה לא הועילה לבחור, כי הראש לא היה במקום.
מעבר לשעשוע מהסיפור הזה, יש לנו אפשרות לקחת ממנו מוסר־השכל לחיים שלנו. אפשר אמנם לכתוב רשימות של הנחיה ופיקוח, אבל אם שוכחים את הראש, אין בהן תועלת אמתית.
בעל הבית השתגע
על אותו משקל, ישנו סיפור על יהודי ממזרח אירופה שהגיע לגרמניה בימים שבהם היו בה כמה יהודים טובים ששכחו קצת את היסודות לטובת ההשכלה והקידמה. בבית שבו התאכסן היהודי, המזוזות נראו לו מפוקפקות, והוא החליט לבדוק את כשרותן. כששאל את בעל הבית על המקור של המזוזות, התשובה הייתה: "מה זאת אומרת? קניתי אותם בירושלים במאה שערים! אתה מוזמן להסתכל בעצמך!" האורח אכן החליט להסתכל, וכשהוא הוריד את המזוזה ממקומה, הוא נדהם לגלות שבית המזוזה ריק! בזעזוע הוא שאל את בעל הבית: "איפה מה שהיה בפנים??" ובעל הבית ענה באדישות: "את ההוראות זרקתי… אני יודע לבד איך להתקין מזוזה, אני לא צריך הסברים".
הסיפור השני מתכתב עם הסיפור הראשון, במובן הזה שלפעמים זורקים את העיקר ומהדרים בחיצוניות. אנחנו צריכים לשים לב שלא יקרה לנו מצב כזה, שמרוב להיטות ורצינות נאבד את הראש ואת הנקודה הפנימית.
על עיניים ועל מים
כעת רציתי לדבר אתכם בנושא אחר לגמרי, אז כדי לעכל את המעבר החד, תאמרו לחיים!
אתם יודעים, כאשר אליעזר עבד אברהם מגיע לחרן, הוא פוגש את רבקה ליד עין המים. אחרי שרבקה מקבלת מאליעזר את התכשיטים, היא רצה לספר בבית, ולבן אחיה רץ החוצה. שם התורה משתמשת בביטוי ייחודי: "וירץ לבן החוצה אל העין". אחר כך חוזר הביטוי: "ויבוא אל האיש, והנה עומד על הגמלים על העין". אמנם יש עוד מקומות שבהם התורה משתמשת בביטוי 'עין', כמו 'עין גדי' למשל, אבל כאן יש משהו יותר בולט: המעיין, מקור המים, נקרא 'עין'. יש כאן דימוי של עין המים לעין של האדם.
לעין שלנו יש שתי יכולות חשובות. הראשונה והעיקרית היא היכולת לראות מה קורה בחוץ, ולהפנים את המראה אל תוכנו פנימה. אנחנו רואים את העולם, צופים ומביטים על המציאות החיצונית שסביבנו, וסופגים אותה אל קרבנו. במובן הזה, העין היא כמו בור מים שניזון ממציאות חיצונית, ומתמלא כתוצאה מהגשם שיורד עליו. היכולת השנייה היא, להביא לידי ביטוי את הפנימיות שלנו ולהקרין אותה החוצה. היכולת הזאת דומה יותר לנביעה של מים שמשפיעה החוצה טוב, אהבה וחמלה כלפי הזולת. לא רק לספוג מבחוץ, אלא גם להקרין ולהשפיע טוב על המציאות.
ראוי לאדם לזכור, שהעין שלו היא כמו מעיין. יש לו יכולת לבחור איך לראות את הדברים שאיתם הוא נפגש. האם הוא רק פאסיבי שקולט וסופג, או שהוא מחליט גם להשפיע ולהקרין. כמובן, עלולה להיות גם עין הרע שמשפיעה מציאות שלילית, וגם ממנה צריך להיזהר. על ידי ראיה שבאה חלילה עם כוונה לא טובה, עלולים ממש להזיק. בכל אופן, אפשר ללמוד מהעין הרע, שעל אחת כמה וכמה ולאין ערוך אפשר על ידי התכווננות חיובית, במבט אוהב ובעין טובה, להשפיע לטובה. על ידי מילה של פרגון ועידוד, אפשר להשפיע זרם של חיוניות ושל טובה וברכה. מספיק מבט בעין טובה כדי לתת לאחר תקווה.
האמת היא, שאפילו אם רק היה כתוב 'מעיין', היינו דורשים ואומרים שיש כאן את האותיות של המילה 'עין'. אבל בכל זאת, מה טוב ומה נעים שיש כאן ברכה מיוחדת בפרשת השבוע, שקוראת יותר מפעם אחת למעיין בשם 'עין'. התורה מלמדת אותנו שהעיניים שלנו, כלומר כוח הראיה וההסתכלות, הן בגדר מעיין שיש באפשרותנו להנביע מתוכו כלפי חוץ זרם של אהבה שמחה, פרגון וראיית הטוב. הביטוי הנפלא הזה נותן לנו במתנה שיעורי בית נפלאים – להסתכל כרגע סביבנו במבט מפרגן ואוהב, מתוך ידיעה שזהו לא רק מבט סתמי אלא הסתכלות מעמיקה שממשיכה לסובבים אותנו השפעה חיובית. לחיים!
