שלום חברים יקרים. אנחנו נמצאים בתקופה שכולנו רוצים להרבות ולהוסיף טוב בעולם. אתם יודעים, יש כל מיני גמ"חים מסוגים שונים שעושים בהם חסד, ורציתי להזכיר לעצמנו שאפשר גם לעשות 'גמ"ח להארת פנים', ככה פשוט.
יש שיחה אחת של רבי נחמן שאני חוזר עליה לא מעט, אבל לפני שאדבר עליה כדאי לומר שלפעמים אנחנו שומעים איזשהו רעיון ואנחנו מיד אומרים: "היי, כבר שמעתי אותו", ועוברים הלאה. לכן חשוב לומר, שלפעמים כששומעים משהו מוכר זו יכולה להיות הזמנה להעמיק בו עוד קצת. כמו שבסוף ה"מעשה מהינדיק" בסיפורי מעשיות נאמר "והנמשל מובן למבינים". זאת אומרת, למרות שהסיפור הוא מפורסם, יש לנו יכולת "להבין", במובן של להתבונן.
בלא מעט רעיונות של רבי נחמן ובכלל ספרי חסידות, חוזר ונשנה הביטוי "והבן", התבונן. זה קצת שונה מלומר: "אוקיי, את זה אני כבר מכיר. תביא לנו רעיון שטרם שמענו…". כמובן יש ערך להתחדשות בדברים שעוד לא שמענו, אבל לפעמים יש סוד, אוצר חבוי, גם בתוך רעיון מוכר.
פנים שוחקות
בכל אופן, אני קורא לכם קטע מתוך שיחות הר"ן מ"ג, וסימנך "גם":
גַּם עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה יְכוֹלִין לְהַחֲיוֹת אָדָם אַחֵר. כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יִסּוּרִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְסַפֵּר מַה שֶּׁבְּלִבָּם. וְהֵם הָיוּ רוֹצִים לְסַפֵּר אַךְ אֵין לָהֶם בִּפְנֵי מִי לְסַפֵּר וּלְהָשִׂיחַ עִמּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבָם, וְהֵם הוֹלְכִים מְלֵאִים יִסּוּרִים וּדְאָגוֹת. וּכְשֶׁבָּא אָדָם עִם פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אוֹתָם מַמָּשׁ. וּלְהַחֲיוֹת אָדָם אֵינוֹ דָּבָר רֵק, כִּי הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד (וּכְמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּגְּמָרָא (תַּעֲנִית כב.) מֵהַנֵי תְּרֵי בַּדְחֵי שֶׁזָּכוּ לְמַה שֶּׁזָּכוּ עַל יְדֵי זֶה שֶׁהָיוּ מְשַׂמְּחִים בְּנֵי אָדָם).
לרבי נחמן יש כמה סוגי מוטיבציה לעורר אצלנו את השמחה. פעם זה בהקשר של בריאות, ופעם זה בהקשר של עבודת השם. לגבי בריאות הוא אומר את הדיבור, "כָּל הַחוֹלַאֹת הַבָּאִין עַל הָאָדָם – כֻּלָּם בָּאִין רַק מִקִּלְקוּל הַשִּׂמְחָה"; לגבי קרבת השם, הביטוי הוא "מִצְוָה גְּדוֹלָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד"; כך גם יש שמחה שהמוטיבציה להתעורר אליה היא מפני שהשמחה עוזרת למערכות יחסים, כמו למשל התורה "אזמרה" המתמקדת לראות טוב באחר, שיש בכך גם לדון בכף זכות וגם לעורר שמחה. בכל אופן, בקטע שלפנינו הדגש הוא ש"על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר".
בתחילת השיחה הזו רבי נחמן מדבר על שמחה באופן כללי, אבל כשמתקדמים בקריאה הוא אומר ש"כשבא אדם עם פנים שוחקות – יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק".
חברים יקרים, יש כאן הזמנה לפנים שוחקות גם עם הפנימיות שלנו. יכול להיות שעכשיו הפנימיות בדאגה, או שהיא לא בשמחה הרצויה – אבל אפשר לעטות על פנינו את אותו שחוק. "שחוק" זה כנראה חיוך גדול, פנים צוחקות.
עכשיו, מי שקרא בשימת לב את המילים הללו, מסתתרת כאן שאלה שמבקשת התייחסות: בהתחלה הוא אמר ש"יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים… ואי אפשר לספר מה שבלבם, והם היו רוצים לספר אך אין להם בפני מי"; ואז הוא אומר, "כשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש". ראיתם? לא נאמר כאן בשיחה שהוא אכן מקשיב להם. יש פה לימוד גדול: הפנים השוחקות – זה המבוא לכל התקרבות, לכל נתינה של קשב.
לימוד לבבי
אני רוצה לשתף אתכם בארבע שאלות שניסחתי לעצמי, לצורך העמקה בשיחה הזו. אבל קודם לכן, כדאי להזכיר ששאלה ותשובה הם 'אור' ו'כלי'. כשאני יודע לשאול את השאלה המתאימה, זה מושך את האור. כלומר, זה חושף הבנה.
את השאלות הללו אפשר להעלות בשולחן שבת, בחברותא או בשיחה זוגית, וכך למי שרוצה ללכת עם זה עוד קצת יכולה להתפתח שיחת חברים טובה, לקבל איש מרעהו, ולגלות תובנות שלא חשבנו עליהן בעצמנו. חשוב גם לומר שיש לפעמים שאלת תם, שאלה בסיסית. יש דברים שהם מובנים מאליהם, ולשאול שאלות עליהם זה נראה כמו היתממות. אבל דווקא כאן אני בונה על הפתיחות של מי שקורא עכשיו את שיחת החברים שלנו ומתוועד איתנו, ואני סומך על כך שהוא מוכן לתת מילים גם למה שנראה לפעמים מובן מאליו. אז הנה השאלות:
שאלה ראשונה: מה התועלת בלהשיח את הדאגות בפני הזולת?
שאלה שנייה: מדוע נדרשות פנים שוחקות בשביל שהזולת ישיח את ליבו?
שאלה שלישית: מדוע רבי נחמן קורא לעזרה של הפנים השוחקות שניתן באמצעותן "להחיות אותם ממש".
שאלה רביעית: מה זה עושה לי, כשאני יודע שעל ידי החיוך וההקשבה שלי אני יכול "להחיות אותם ממש".
דרך אגב, זו הזדמנות להזכיר דברים שרבי נחמן אומר בליקוטי מוהר"ן (ח"ב, תורה צ"א): "עִקָּר הֲבָנַת הַתַּלְמִיד הוּא עַל יְדֵי הַלֵּב, כִּי הָרַב צָרִיך לוֹמַר דְּבָרִים הַמִּתְיַשְּׁבִין עַל הַלֵּב, [והתלמיד צריך] וּלְהִתְבּוֹנֵן בַּמֶּה שֶׁאָמַר הָרַב". אפשר ליישם את זה גם לגבי השיחה הקצרה הזאת: יש שיחה שאנחנו מביאים אליה את האינטלקט, החריפות שלנו, ואת הידיעות המוקדמות. לגבי השיחה הזו אני מזמין אתכם לעבוד עם המילים "עיקר הבנת התלמיד הוא על ידי הלב". הרב – רבי נחמן – נתן לנו שיחה קצרה שאפשר להגיד עליה שאלו דברים המתיישבים על הלב, אבל לנו יש שיעורי בית, העבודה האישית של התלמיד. כל אחד מאיתנו צריך לתת את הלב ולהתבונן במה שאמר הרב, וההתבוננות ודאי תגלה עוד משהו.
לסיום, חשוב לומר, שגם אם לא מתפתחת שיחה עם הזולת ואין לי איזו העמקה בקשר, בכל פעם שאני בא בפנים שוחקות לסביבה, למשל, באמירת "שבת שלום" לאנשים בבית הכנסת, במיוחד למי שקורא את השיחה הזו תוך כדי הדרשה של הרב או כששרים "לכה דודי"… וכך גם כשמגיעים הביתה בפנים שוחקות – גם אם זה נראה מאולץ או חשוד – ניתן אמון בדברי רבי נחמן שפנים שוחקות יכולות להחיות את מי שמולי ולעורר בו את ניצוץ החיים שכל כך נצרך תמיד, ובמיוחד בתקופה הזו.
חברים יקרים, מי ייתן ונזכה להיפגש ולהתוועד עוד, ותספרו לי שאכן הלכתם עם השאלות הללו בפתיחת הלב להתבונן ולגלות מה עוד טמון שם. לחיים, לחיים.
