שלום חברים יקרים. אתם יודעים, לפעמים אנחנו נמצאים במצב שנראה שנגמרו לנו הכוחות. אין כבר אנרגיות, אין כבר משאבים, ואנחנו שואלים את עצמנו מהיכן יהיו לנו הכוח והעוצמה להמשיך בדרך, למלא את השליחות.
אני רוצה לספר לכם על כוחו של המְשַלֵח, כוחו של הרבי הפועל בקרבנו גם אחרי 30 שנה מהסתלקותו ביום ההילולא ג' תמוז שיחול השבוע. חשוב לומר כי לא צריך להיות חב"דניק בשביל להיות שליח של הרבי, צריך רק לב פתוח ולהסכים לקבל את הכוחות לשליחות. ובכנות אני אומר לכם, זו מתנה שאין דבר שישווה לה.
להתרחק זה להתקרב
זו הקדמה לסיפור הבא, אבל לפני כן ברשותכם אוסיף עוד הקדמה.
בשלושת הרגלים היה נוהג קבוע אצל הרבי, שהחסידים האורחים מכל רחבי תבל – כולל כמובן החסידים המקומיים – יצאו לבקר את יהודי ניו יורק בבתי הכנסת שלהם בשכונות השונות, שם היו חוזרים לפניהם דברי חסידות ומשמחים אותם. הפרויקט הזה זכה לשם קוד: 'תהלוכה'. חלק מהשכונות היו קרובות יחסית – מרחק של כחצי שעה הליכה – ובחלקן היה מדובר בהליכה ארוכה מאוד.
תחשבו על הדילמה שהייתה מנת חלקו של חסיד באותה עת. מצד אחד, הוא כל כך רוצה להיות במחיצתו של הרבי, במיוחד אלו שהגיעו מארץ הקודש ומקומות אחרים, שכל דקה ודקה במחיצת הרבי הייתה יקרה להם; מצד שני, הם ידעו שרצונו של הרבי הוא שכולם ייצאו לשמח עוד ועוד יהודים, להביא להם את שמחת החג ואת הלהט והחמימות החסידית.
אפשר לומר שהתחדדה כאן נקודה מאוד משמעותית: דווקא מי שנענה לשליחות הזו, למרות שהוא מאוד מאוד רצה להיות במחיצת הרבי – דווקא ההתרחקות הזו כביכול, להפנות את הגב לבית מדרשו של הרבי ולצעוד קדימה לעבר שכונותיה המרוחקות של ניו יורק – זו דוגמה לכך שההתרחקות היא ההתקרבות, והיא מבטאת את הקשר העמוק עם הרבי. לעיתים היו גם כאלו שכביכול לא ויתרו ונשארו בבית המדרש, ומספרים שהם חשו על פני הרבי כמה הם מפסידים ברמת הקשר מכך שהם לא הולכים.
כמובן, יש פעמים שההכרח לא יגונה או שבן-אדם אנוס, אולי זה למעלה מכוחותיו ועלול להזיק לבריאותו, וזה כמובן עניין אחר. אבל כאשר השכל אומר להישאר במחיצתו של הרבי, אומר הרבי: תנו בי אמון, חזקו את ההתקשרות שלכם אליי וצאו לדרך לשמח יהודים אחרים. ודעו לכם – אומר הרבי – זה עומק הקשר, זה עומק הברכה שאני יכול להעניק לכם, וזה בעצם הדבר הכי נפלא שאתם יכולים לעשות, לראות איך אתם להיות שם עבור יהודי אחר.
יוצאים לדרך
כל זה היה הכנה לסיפור שסיפר החסיד הרב יצחק דוב ליברמן. באחת השנים הוא נסע לחג השבועות לרבי, עם ידידו רבי דוד בוקובזה. הם נחתו זמן קצר לפני החג, והפרשי השעות גרמו להם לחוסר מנוחת הנפש, עייפות ותשישות. הוא חשב שהדברים יסתדרו מהר, אבל בפועל הוא מצא את עצמו למחרת היום – בעיצומו של היום הראשון של החג (בחו"ל) – במצב כבד של חוסר שינה.
הרב ליברמן אמר לעצמו: עייף-עייף, אבל בכל זאת – הרי אתה נמצא אצל הרבי, אז תשכח קצת מהגוף שלך… ובאמת, העובדה הזו גרמה לו לפחות לזמן מה לשכוח מהאיתותים שהגוף שלח. הכל היה טוב ויפה, עד שהגיע הרגע שבו החלו החסידים להתארגן לתהלוכה המסורתית של החג.
"בשעה הזו הייתי מותש לגמרי, והחלטתי שלא להצטרף לתהלוכה", הוא מספר בכנות. "ברמת התשישות כמו זו הייתי שרוי בה, בכל מקרה לא הייתי מסוגל לצעוד למרחק. ידידי דוד, שהגיע עם בני משפחתו כולל ילדים קטנים, עוד היה מותש פי כמה ממני. מספר דקות לפני התהלוכה שוחחתי איתו, וראיתי שהוא מדבר איתי בעיניים עצומות למחצה…"
הנוהג היה, שלפני צאת התהלוכה הרבי היה ניצב בפתח בית המדרש 770 כדי ללוות במבטו ולעודד את ההולכים. זה היה מחזה נדיר ומיוחד במינו – לראות את הרבי עומד, כמלך בגדוד, ומעודד את השירה של החסידים בזמן שקבוצות רבות של צועדים חולפות אל מול פניו.
"היינו בדילמה", ממשיך ומספר הרב ליברמן, "גם אני וגם דוד. לא רצינו בשום אופן להחמיץ את המעמד הזה, אבל ידענו שאין בנו הכוח לצעוד את כל הדרך. החלטנו אפוא לעמוד בפינה נסתרת ולהביט במחזה מהצד. לצידנו עמדו עוד ילדים וזקנים שלא יכלו ללכת לתהלוכה, וחשבנו שמיד כאשר הרבי ישוב לחדרו נלך לדירה בה התארחנו כדי לנוח מעט ולצבור כוחות להמשך החג.
"הקהל הלך והתקדם מול פניו של הרבי כשהוא מעודד אותם בתנועות ידיו המפורסמות בשמחה רבה, והנה הקבוצה האחרונה כבר חלפה מול הרבי".
חברים יקרים, כעת אני מבקש מכם להיות בריכוז ותקשיבו להמשיך הסיפור: "פתאום אני מבחין ממקומי שהרבי שואל את המזכיר הרב לייבל גרונר האם יש עוד קבוצות, וכשנענה כנראה בשלילה הרבי כבר כמעט פנה לכיוון חדרו, אלא שפתאום הוא הסתובב והישיר לעברנו מבט. הוא החווה בידו תנועה חזקה כמורה לנו להצטרף להולכים, והמשיך ועודד בתנועות חזקות עוד כמה פעמים, כשעל פניו חיוך רחב והארת פנים לא רגילה…
"נו, איך אפשר להתלבט אחרי כזו דחיפה מהרבי? לא חשבנו הרבה, ופשוט התחלנו ללכת אחרי הקבוצה האחרונה שכבר התקדמה לה. תוך כדי התקדמות הסטנו את הראש לאחור ושמנו לב שהרבי עדיין לא נכנס פנימה, אלא חיכה לראות שאנחנו באמת צועדים עם התהלוכה… כך הצטרפנו אפוא לקבוצה שהלכה לשכונת פלטבוש הסמוכה".
רגע אחד, חברים, כעת מגיעה נקודת החיתום של הסיפור היפה הזה שכל כך נגע בי, וראיתי לנכון להביא אותו לפניכם להתוועדות שלנו במדור זה לכבוד ג' תמוז. הרב ליברמן מסיים ואומר: "הפלא הגדול היה לאחר כמה דקות של הליכה, כשגם אני וגם ידידי דוד הרגשנו שאנחנו מתמלאים בכוחות לא רגילים. ממש רעננות חדשה נכנסה בנו, כאילו קמנו זה עתה משינה ממושכת. ללא ספק, היו אלו אנרגיות שהרבי נסך בנו…".
רוח חדשה
חשבתי רבות על הסיפור המיוחד הזה, שיש בו תיאור של מישהו שכבר אין לו כוח להמשיך בדרך, אבל הרצון של הרבי מזכיר לנו את הרצון הנסתר של הנשמה שלנו לעשות את שליחותנו, גם אם הגוף מספר סיפור אחר.
מה בעצם הרבי אומר לנו בעידוד שלו ובחיוכו הרחב? אתם יכולים, יש בכם משאבים שאתם לא מכירים, תנו אמון ביכולת שלי לספר לכם שיש לכם כוחות נפלאים.
אפשר לומר שכל מי שנמצא ברגעים של קושי בשליחות שלו, כשהגוף אומר שאי אפשר – וכמובן, בסוגריים, חשוב לומר שיש גם זמנים שצריך להקשיב לו – אפשר לאמץ את החיוך של הרבי. זאת אומרת, לעצור רגע, לעצום עיניים ולהתחבר לרגע הזה שהרבי עומד בפתח 770 ומסתכל עלי. כן, עלי – על כל אחד מהקוראים ומהקוראות, והוא רואה אותי כאדם פרטי, עם השם שלי, עם הסיפור שלי, עם קורות חיי, והוא אומר: אני יודע הכל, כל הנתונים לפניי, ותדע לך שיש לך כוחות, יש לך עוצמות.
ובאמת, כשמתחברים לעבודת השליחות וכשמסכימים להתמסר למשימה – לעיתים זו יכולה להיות שליחות של רגע אחד, של סיטואציה בודדת, ולעיתים זה שליחות כמצב חיים מתמשך – מקבלים את הכוחות המשלח, ואז "רוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם".
לחיים לחיים. חברים יקרים, שנזכה להיזכר בחיוך הנפלא של הרבי הנותן כוח, בעידוד האישי שקיבלנו, ולצאת לדרכנו הנפלאה עבור כל מי שמחכה לנו. לחיים!
