שלום חברים. בשבוע שעבר שוחחנו על חבורת החוקרים שעליה מספר רבי נחמן במעשה משבעה קבצנים. הם ביקשו לברר "אִם יְכוֹלִים לִמְצֹא אִילָן כָּזֶה אֲשֶׁר בְּצִלּוֹ יִשְׁכְּנוּ כָּל הַחַיּוֹת… וְעַל עֲנָפָיו יִשְׁכְּנוּ כָּל צִפֳּרֵי שְׁמַיָּא". הסברנו שהצל אינו רק מקום המגן מהשמש, אלא משל למצב של שלווה אמיתית. והם לא מחפשים שלווה שבה האדם נשאר לבדו כדי שלא יפריעו לו, אלא שלווה שהזולת נעשה חלק ממנה – מציאות שבה כל אחד מוסיף טוב לשני ותורם לו את היתרון שלו, עד שכל הברואים יכולים לשכון יחד באהבה ובאחווה.
הפעם נמשיך ונספר שהחוקרים הגיעו למסקנה שאכן יש אילן כזה, אלא שאז התעוררה שאלה חדשה: איך מגיעים אליו? "וְחָקְרוּ לְאֵיזֶה צַד צְרִיכִים לֵילֵךְ לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן וְנָפַל מַחֲלקֶת בֵּינֵיהֶם עַל זֶה, וְלא הָיָה מַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם, כִּי זֶה אָמַר שֶׁצְּרִיכִים לֵילֵךְ לְצַד פְּלוֹנִי לְמִזְרָח וְזֶה אָמַר לְמַעֲרָב, וְזֶה אָמַר לְכָאן וְזֶה לְכָאן וְכוּ', עַד שֶׁלּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַכְרִיעַ לְאֵיזֶה צַד צְרִיכִים לֵילֵךְ לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן". בקיצור, מחלוקת רצינית. אבל בתוך המחלוקת הזאת מסתתר גם דבר מעודד: הם אינם מתווכחים על המטרה. כולם רוצים להגיע לאותו אילן, והוויכוח הוא רק על הדרך. זו כבר נקודת פתיחה טובה, כי יש הסכמה על ה"מה", והמחלוקת היא רק על ה"איך".
והנה, פתאום מופיע חכם ומשנה את כל נקודת המבט. "וּבָא חָכָם אֶחָד, וְאָמַר לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם חוֹקְרִים בְּאֵיזֶה צַד לֵילֵךְ אֶל הָאִילָן? חִקְרוּ מִתְּחִלָּה מִי וָמִי הָאֲנָשִׁים שֶׁיְּכוֹלִים לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן,
כִּי אֶל אוֹתוֹ הָאִילָן לָאו כָּל אָדָם יָכוֹל לָבוֹא אֶצְלוֹ כִּי אִם מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַמִּדּוֹת שֶׁל הָאִילָן, כִּי זֶה הָאִילָן יֵשׁ לוֹ שְׁלֹשָׁה שָׁרָשִׁים: שֹׁרֶשׁ אֶחָד הוּא אֱמוּנָה, וְהַשֵּׁנִי הוּא יִרְאָה, וְהַשְּׁלִישִׁי הוּא עֲנִיווּת, וֶאֱמֶת הוּא גּוּף הָאִילָן וּמִשָּׁם יוֹצְאִים עֲנָפִים, וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל הָאִילָן, כִּי אִם מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדּוֹת הַלָּלוּ הַנַּ"ל".
במילים אחרות, החכם אומר להם: אתם שואלים את השאלה הלא נכונה. השאלה איננה מאיזה כיוון מגיעים, אלא מי בכלל מסוגל להגיע.
חסרה לך אמונה
יש כאן יסוד עמוק מאוד. פעמים רבות אנחנו מסכימים על היעד, אבל מסתבכים בוויכוחים על הדרך. החכם מלמד שלא תמיד צריך להתחיל משם. לפעמים צריך לעזוב לרגע את השאלה "איך" ולהתחיל לעבוד על השאלה "מי". מי אני? איזה אדם אני צריך להיות כדי שאוכל להגיע ליעד? אם אדם בונה את עצמו מבפנים, ואם גם הקבוצה שסביבו מוכנה להצטרף לאותה עבודת נפש, פעמים רבות הדרך עצמה מתבררת מאליה. במקום להשקיע את כל הכוחות בוויכוחים על הדרך, כדאי להשקיע בבניין האישיות.
לכן החכם מפנה אותם אל השורשים. הרי כל כוחו של העץ אינו מתחיל בענפים אלא בשורשים. הם שמזינים אותו, הם שמעניקים לו יציבות, והם גם נסתרים מן העין. העץ יכול להיות גבוה ומרשים, אבל כל עוצמתו נובעת ממה שקורה עמוק באדמה. כך גם האדם: העבודה החשובה ביותר היא בדרך כלל זו שאיש אינו רואה. אם השורשים בריאים, גם העץ כולו יצמח נכון.
השורש הראשון הוא אמונה. רבי נחמן אמר פעם לרבי נתן: יש לך אמונה בקב"ה, יש לך אמונה בצדיקים, אבל חסרה לך אמונה בעצמך. אין הכוונה לאמונה בכוחות האישיים בלבד, אלא לאמונה בטוב שהקב"ה נטע בך. להאמין שגם המעט שאתה מסוגל לעשות הוא בעל ערך, שיש בך נקודה אלוקית שיכולה לצמוח. וכשיש לך אמונה כזאת בעצמך, קל יותר לראות גם את אותה נקודה טובה אצל הזולת. אין פירוש הדבר להתעלם מהחסרונות שלו או מהקשיים שלו. רואים אותם, מקווים לתקן אותם, אבל קודם כל מזהים את הנשמה שעומדת מולנו. משם מתחילה העבודה.
אחר כך באה היראה. אם אהבה היא כל מה שאני עושה כדי לחזק את הקשר, הרי שיראה היא כל מה שאני נמנע מלעשות כדי שלא לפגוע בו. זו הרגישות כלפי האחר, הזהירות שלא לקלקל את מערכת היחסים. והשורש השלישי הוא ענווה. ענווה איננה להקטין את עצמך, אלא לחזור להיות מי שאתה באמת. לא לחיות בפוזה ולא להתרחב מעבר למקומך. יש אדם שנמצא במאבק תמידי עם סביבתו, לא מפני שהתפתח, אלא מפני שבנה לעצמו דמות שאינה תואמת את מי שהוא באמת. ענווה היא להכיר את מקומך, לשמוח בו ולהעריך אותו.
התיקון האמיתי
כשהחכם מסיים לדבר, משתנה כל האווירה. החוקרים מפסיקים לעסוק בוויכוח ומתחילים להתבונן בעצמם. אלא שמתברר שלא כולם כבר הגיעו למידות הללו. היו ביניהם כאלה שכבר היו ראויים להגיע אל האילן, ואחרים שעדיין לא. מבחינה אנושית פשוטה, אפשר היה לצפות שמי שכבר מוכן ימשיך לבדו. אבל כאן מתגלה האחדות האמיתית שלהם. "אֵלּוּ הַכַּת הַנַּ"ל הָיָה בֵּינֵיהֶם אַחְדוּת גָּדוֹל מְאֹד וְלא רָצוּ לְהִתְפָּרֵד זֶה מִזֶּה שֶׁקְּצָתָם יֵלְכוּ אֶל הָאִילָן וּקְצָתָם יִשָּׁאֲרוּ… וְעַל כֵּן נִתְעַכְּבוּ כֻּלָּם עַד שֶׁיִּהְיוּ יְגֵעִים וְטוֹרְחִים… כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם רְאוּיִים לָבוֹא אֶל הָאִילָן, וְכֵן עָשׂוּ, וְיָגְעוּ וְטָרְחוּ עַד שֶׁבָּאוּ כֻּלָּם לְאֵלּוּ הַמִּדּוֹת הַנַּ"ל, וַאֲזַי כְּשֶׁבָּאוּ כֻּלָּם לְאֵלּוּ הַמִּדּוֹת הַנַּ"ל, אֲזַי בָּאוּ כֻּלָּם עַל דַּעַת אַחַת, וְהִסְכִּימוּ כֻּלָּם עַל דֶּרֶךְ אַחַת לֵילֵךְ בְּאוֹתוֹ דֶּרֶךְ אֶל הָאִילָן".
כמה מפעים. הם הבינו שהשלמות איננה של היחיד בלבד. לכן "נִתְעַכְּבוּ כֻּלָּם" – גם אלו שכבר קנו לעצמם אמונה, יראה וענווה, בחרו להמתין. הם השקיעו, עמלו וטרחו עד שגם שאר חברי החבורה יזכו לאותן מידות. ואז, לאחר שכולם הגיעו לכך, קרה דבר מופלא: "בָּאוּ כֻּלָּם עַל דַּעַת אַחַת וְהִסְכִּימוּ כֻּלָּם עַל דֶּרֶךְ אַחַת". הדרך לא התבררה באמצעות עוד דיונים, אלא בעקבות השינוי שחל באנשים עצמם.
גם אנחנו, בפרט בימים האלה של חודש אב, רוצים להצמיח מחדש את האילן. לא פעם אנחנו משקיעים את עיקר הכוחות בענפים – בשאלה איך נכון לפעול, איזו דרך עדיפה ומי צודק יותר. אבל החכם מלמד אותנו להפנות את המבט אל השורשים. גם אם רואים מחלות בענפים, התיקון האמיתי מתחיל מתחת לפני השטח. אם נעמיק את האמונה, את היראה ואת הענווה, ממילא יצמח גם גוף האילן, שהוא האמת. ומתוך כך נזכה להגיע לאותו אילן שכל הברואים מבקשים לחסות בצילו, מקום של שלום, אחדות ושמחה אמיתית.
