שלום חברים! הימים של חודש אב זקוקים שנזכור בהם במיוחד את המשפט הנפלא של יהושע וכלב: "טובה הארץ מאוד מאוד!" חוץ ממנהג ישראל המבורך לטייל במרחבי ארצנו בחודש הזה, יש לנו גם הזדמנות לתקן את מה שהמרגלים בכו עליו. טוב הארץ, שהוא סיבה לשמחה באופן עקרוני, הפך אצלם לבכייה לדורות.
אני לא יודע אם יצא לכם לפגוש תופעות כאלה, אבל לפעמים קורים דברים כאלה בחיים: אדם זוכה בדבר שאמור להיות סיבה לשמחה עבורו, אבל בפועל הוא מסתכל עליו במבט עקום, וגם בסופו של דבר דוחה אותו. במקום להודות על המתנה שהוא קיבל ולייקר אותה, הוא בוכה בכיה של חינם. לצער הלב זו תופעה נפוצה למדי. הרבה מאוד פעמים, בגלל החשיבה המקובעת שלנו, אנחנו מפספסים ולא מבינים נכון את ההתרחשויות שבאות מאתו יתברך ממש לטובתנו. אנחנו נותנים לאירועים פרשנות שלילית, וכך מתמלאים מרמור ועצבות לחינם.
ר' משה מלעלוב היה אומר, שכדי לזכות להבנה אמיתית של "טובה הארץ מאוד מאוד" ולראות את יופיה הפנימי של ארץ ישראל, צריך לקיים את "מאוד מאוד" של רבי לויטס איש יבנה במסכת אבות. הוא היה אומר: "מאוד מאוד הוי שפל רוח". רק מי שהוא מאוד מאוד שפל רוח, זוכה להבין את "טובה הארץ מאד מאוד".
הענווה ושפלות הרוח שייכות גם הן ליכולת להשתחרר מהקיבעון של התפיסה המחשבתית שלנו. כשיש לי יש אג'נדה קשיחה לגבי כל דבר איך הוא צריך להיות, אין לי יכולת לקבל את הדרך שהקב"ה מנהיג את המציאות. הענווה משחררת את האדם להבין שכל מה שקורה הוא לטובתו. גם אם מה שקורה הוא לא לפי התכנית, בעל הענווה מסוגל להבין שאולי לקב"ה יש דרכים נוספות איך להביא אותו אל תכלית הטוב.
יורד מהמלוכה
חברים, אולי שמעתם פעם על 'שיטת העבודה' שפיתחה גברת אמריקאית בשם ביירון קייטי. היא עצמה סבלה מדיכאון במשך הרבה שנים, עד שיום אחד היא הבינה שהסבל והכאב שהיא עוברת לא באים מהמציאות, אלא מהמחשבות שלה על המציאות. התובנה הזאת שחררה אותה מהדיכאון, ובעקבותיה היא ניסחה שיטת עבודה ממש פשוטה איך לפרוק מהנפש את הנקודות שמעיקות עליה. השיטה מורכבת מארבע שאלות שאדם צריך לשאול את עצמו ביחס למה שמעיק עליו. שאלה ראשונה – האם זו האמת? השניה – האם אני יכול לדעת בוודאות שזו האמת? השלישית – איך אני מגיב כשאני מאמין למחשבה שזאת האמת? הרביעית – מי אני אהיה בלי אותה מחשבה?
כדוגמה לשיטה הזאת, נשתמש בסיפור של רבי נחמן 'מעשה משבעה קבצנים'. שם בתחילה מסופר על מלך שרצה למנות את בנו למלך עוד בחייו. בעיצומה של החגיגה אמר המלך לבנו: "יא איבני! דע לך שיבוא יום ואתה תרד מן המלוכה! אני מבקש ממך שכאשר זה יקרה, אתה תמשיך להיות בשמחה. אם תהיה שמח כשיורידו אותך מהמלוכה, אז גם אני אהיה שמח. אם אתה תהיה עצוב, אני בכל זאת אהיה שמח, כי אדע שלא היית ראוי להיות מלך". רבי נחמן בא לומר, שמלך אמיתי הוא מי שהשמחה שלו לא תלויה בתפקיד. זהו מסר לא רק למלך עם כתר על הראש ועניבה, אלא לכל אחד מאתנו בתפקידים שיש לו בחיים. אולי עניבה וכתר גם ככה לא מתאימים, אבל העיקרון ברור… בכל אופן, העיקר הוא שהאיכות הפנימית ושמחת החיים לא יהיו מקובעים ותלויים בתפקיד מסוים שאני ממלא בחיי.
אחרי הקריאה של הסיפור הזה, דמיינתי לעצמי איך אני מראיין את בן המלך אחרי שהורידו אותו מן המלוכה ושואל אותו את ארבע השאלות של ביירון קייטי. הוא מתלונן ואומר: "דע לך מיכי, בלי המלוכה אין טעם לחיים שלי". אז השאלה הראשונה שלי אליו היא: "האם זו האמת שבלי המלוכה אין טעם לחייך?" במידה שהוא עונה "כן", השאלה השנייה היא חזרה על הראשונה: "האם אתה יכול לדעת בוודאות שזו האמת?" מטרת השאלה החוזרת היא לעורר אותו להתבונן שוב, בענווה ובכנות, אם באמת ניטל הטעם לחייו, ואולי הקיבעון שלו יתערער מעט.
השאלה השלישית תהיה: "איך אתה מרגיש כאשר אתה מאמין למחשבה הזאת – 'אין טעם לחיי בלי המלוכה'?" הרעיון של התרגיל הזה הוא לגרום לבן אדם להבין שהוא מתמודד רק מול המחשבות שלו, ולא מול מציאות אובייקטיבית. העצבות, הסבל והכאב הם תולדות של קיבעון מחשבתי. האדם מאמין למחשבה שהטעם לחייו תלוי במלוכה או בג'וב אחר, וממילא הולך אחר מחשבת השווא, שאין טעם לחיים בלעדיהם. השאלה הרביעית והאחרונה שלי אל הוד מלכותו היא: "מה יהיה אם תוותר על המחשבה הזאת…" לא נבקש ממנו באופן חזיתי לוותר על המחשבה העקומה, אלא נפתח לו פתח, שהוא יהיה מסוגל לדמיין כיוון חשיבה אחר. התקווה היא שהוא יאמר לעצמו: "וואלה! בלי המחשבה הזאת, אני ממש רגוע".
מתוך ההפכה
אחרי כל הריאיון, מגיע שלב חמישי. נאמר לבן המלך: "בבקשה, עכשיו תהפוך את המשפט שעליו שאלנו את השאלות". במקום 'בלי המלוכה אין טעם לחיי', תחשוב על משפט הפוך: 'עם המלוכה אין טעם לחיי'. אז אשאל את בן המלך: "למה המשפט החדש הזה נכון?" בן המלך יחשוב כמה רגעים ויענה: "אומר לך בכנות – כשהייתי מלך, היו לי המון דאגות. הייתי מוטרד מהתנקשות, ממהפכה פוליטית, מקואליציות שיתפרקו… לא היה לי רגע אחד של שקט, ולא סמכתי על אף אחד!" אחרי שהבן אדם משתחרר קצת, נשאל אותו אם יש לו עוד אפשרות להפוך את המשפט. שוב רגע של מחשבה, והתשובה היא : "כן – 'בלי המלוכה יש טעם לחיי!'" ושוב אשאל אותו: "ולמה המשפט הזה נכון?" בן המלך יענה: "האמת? כשהייתי מלך, לא יכולתי ללכת חופשי בגלל כל המאבטחים. לא היה מצב אפילו ללכת לחתונה של חבר! היו סוגרים את כל האולם ואת כל הרחוב. היום, לא תאמין – אני עובד בגינה, ולפעמים הולך לים, ובלי שהכל מסביבי מלא צלמים ומאבטחים…"
חברים יקרים! עיקר הרעיון הוא, שאם אדם מלא אמון בטוב של הקב"ה, ויוצא מנקודת הנחה שכל מה שקורה הוא לטובתו, אז הוא מבין שכל הכאב בחיים נובע רק מנקודת המבט. שיעורי הבית לכולנו הם לקחת עניין מסוים בחיים, שגורם לנו לבכות ולהתלונן כמו המרגלים, ולנסות לתרגל מבט שונה. ובסופו של דבר, לפנות לה' ולומר: "טאטע! אני מודה לך מקרב לב שיש טעם לחיי גם בלי המלוכה…". לחיים!