על ההקשר של אמירת התורה הזו, יש בידינו תיאור נוגע ללב. התורה הזאת נאמרה בעקבות הסתלקות בנו הקטן של רבי נחמן, ששמו בישראל היה שלמה אפרים, ורבי נחמן אמר עליו שהוא ילד קדוש ונורא. אותו ילד נפטר בגיל שנתיים ועוד קצת, בתחילת חודש סיוון של אותה שנה, ובספר חיי מוהר"ן (כ"ח) מסופר על כך שרבי נתן ותלמיד נוסף נכנסו להיות עם רבי נחמן ברגעים הקשים שלאחר פטירת הילד. כך מתואר שם:
"וּבְתוֹךְ דְּבָרָיו עָנָה וְאָמַר: מָה אַתֶּם יוֹדְעִים מַה גָּדוֹל וְעָצוּם הַשֶּׁבֶר הַזֶּה שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם עִנְיַן הִסְתַּלְּקוּת הַיֶּלֶד הַנַּ"ל, כָּל לְבָבִי נִשְׁבַּר וְנִתַּק מִמְּקוֹמוֹ. וְהִתְחִילוּ הַדְּמָעוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת לֵירֵד עַל לְחָיָיו וְתֵכֶף וּמִיָּד נִשְׁמְטוּ מִלְּפָנָיו מֵעצֶם הַבּוּשָׁה שֶׁנָּפַל עֲלֵיהֶם עַל שֶׁרָאוּ בְּכִיָּתוֹ בִּפְנֵיהֶם".
ללא ספק, המבוכה של התלמידים שלא יכלו להישאר בחדר בפני רבם, מאוד נוגעת ללב ואפשר בהחלט להזדהות איתה. בכל זאת, רבי נחמן מצידו כן הרגיש נינוח לבכות בפניהם, ואפילו הוא רצה שהם יישארו במחיצתו. לא תמיד אנחנו יודעים מה לעשות או לומר במצבים כאלה – איך לנחם ולהכיל מעט מהכאב, אבל רבי נחמן מתוך כאבו מדריך אותנו איך ראוי להתנהג. כך הוא אמר למחרת:
"וְאַחַר כָּךְ בַּיּוֹם שֶׁאַחַר זֶה, שֶׁהָיָה בְּיוֹם שִׁשִּׁי עֶרֶב שַׁבַּת קדֶשׁ, אָמַר לָהֶם: אִם לא הָיוּ יוֹרְדִים תֵּכֶף, הָיָה מְסַפֵּר לָהֶם דָּבָר יָפֶה מְאד. וּבְיוֹם זֶה אָמַר לָהֶם הַמַּאֲמָר וַיּאמֶר בּעַז אֶל רוּת".
כלומר, אם רבי נתן וחברו היו נשארים לשבת עם רבי נחמן, הוא היה אומר להם תורה מיוחדת מאוד. אותה תורה לא זכינו שתיאמר, אבל במקומה נאמרה התורה שמופיעה בליקוטי מוהר"ן ס"ה, שמתחילה במילים: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה". בהתאם להקשר שבו היא נאמרה, התורה הנפלאה הזאת מדברת על הדרך לקבל ייסורים. היא עוסקת בלימוד איך להתנחם, ואיך לשאוב נחמה, עידוד ותקווה מהמבט אל התכלית.
פרחים ושושנים
תורה ס"ה היא תורה מאוד פואטית, שירית, שבה רבי נחמן מדמה את התפילה לשדה מלא פרחים ושושנים. אלה השורות אולי הכי פואטיות שיש בליקוטי מוהר"ן. אם מצאתם קטעים יותר פואטיים, אנא ספרו לי. בכל אופן, לפניכם כמה שורות מאותה תורה:
"כִּי כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר הוּא עוֹלָם מָלֵא, וּכְשֶׁאָדָם עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל, וּמְדַבֵּר דִּבּוּרֵי הַתְּפִלָּה, אֲזַי הוּא מְלַקֵּט צִיצִים וּפְרָחִים וְשׁוֹשַׁנִּים נָאִים. כְּאָדָם הַהוֹלֵךְ בְּשָׂדֶה, וּמְלַקֵּט שׁוֹשַׁנִּים וּפְרָחִים נָאִים אַחַת לְאַחַת, עַד שֶׁעוֹשֶׂה אֲגֻדָּה אֶחָת, וְאַחַר־כָּךְ מְלַקֵּט עוֹד אַחַת לְאַחַת, וְעוֹשֶׂה אֲגֻדָּה אַחֶרֶת וּמְחַבְּרָם יַחַד, וְכֵן הוֹלֵךְ וּמְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ כַּמָּה וְכַמָּה אֲגֻדּוֹת יָפִים וְנָאִים. כְּמוֹ כֵן הוּא הוֹלֵךְ בִּתְפִלָּה מֵאוֹת לְאוֹת, עַד שֶׁמִּתְחַבְּרִים כַּמָּה אוֹתִיּוֹת, וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם דִּבּוּר. וְכֵן עוֹשֶׂה בְּתֵבוֹת שְׁלֵמוֹת, וְאַחַר־כָּךְ נִתְחַבְּרִין שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת. וְאַחַר־כָּךְ הוֹלֵךְ וּמְלַקֵּט יוֹתֵר, עַד שֶׁגּוֹמֵר בְּרָכָה אַחַת. וְאַחַר־כָּךְ מְלַקֵּט יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְהוֹלֵךְ מֵאָבוֹת לִגְבוּרוֹת, וּמִגְּבוּרוֹת לִקְדֻשּׁוֹת, וְכֵן הוֹלֵךְ לְהַלָּן יוֹתֵר. מִי יְפָאֵר גֹדֶל פְּאֵר הַלִּקּוּטִים וְהַקִּבּוּצִים, שֶׁאָדָם מְלַקֵּט וּמְקַבֵּץ בְּדִבּוּרֵי הַתְּפִלָּה".
כשקוראים דיבורים כל כך נפלאים ומיוחדים, חשוב לא לנתק את עצמנו ולהרגיש שאנחנו לא שייכים לתדר כזה שמייחס דבקות לכל תיבה בתפילה. גם אם אנחנו לא מרגישים את כל העומק הזה, אפשר וכדאי להתבסם מהעולם שהצדיקים זוכים לחיות בתפילתם. ורבי נחמן המשיך עוד לתאר באריכות את החיות שיש במילות התפילה:
"וּכְשֶׁהַדִּבּוּר יוֹצֵא, וְהַדִּבּוּר הוּא יוֹצֵא מֵהַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב): וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, וְתַרְגּוּמוֹ: לְרוּחַ מְמַלְּלָא; וְהַדִּבּוּר בָּא וְנִשְׁמָע לְאָזְנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות טו): הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא בְּפִיךָ; אֲזַי הַדִּבּוּר מְבַקֵּשׁ וּמִתְחַנֵּן מֵהַנֶּפֶשׁ, לְבַל תִּפָּרֵד מִמֶּנּוּ… כִּי אֵיךְ תּוּכַל לְהִתְפָּרֵד מִמֶּנִּי? לְגֹדֶל הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵינוּ! כִּי אַתָּה רוֹאֶה אֶת יְקַר יָפְיִי וְזִיוִי וַהֲדָרִי וְתִפְאַרְתִּי, וְאֵיךְ תּוּכַל לְנַתֵּק עַצְמְךָ מִמֶּנִּי וְלִפְרֹד מֵאִתִּי!… וּבֶאֱמֶת הוּא צָרִיךְ וּמֻכְרָח לְדַבֵּר עוֹד הַרְבֵּה דִּבּוּרִים, וְכַמָּה בְּרָכוֹת וְעִנְיָנִים עַד גְּמַר הַתְּפִלָּה. עַל כֵּן הַכְּלָל – שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶחָד מִכָּל הַתְּפִלָּה כֻּלָּהּ. וּבְכָל דִּבּוּר שֶׁמְּדַבֵּר, יִהְיֶה נִמְצָא שָׁם כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁל הַתְּפִלָּה, וּמֵהַתְחָלַת הַתְּפִלָּה עַד הַסּוֹף יִהְיֶה הַכֹּל אֶחָד".
תישאר כאן
מכל הדיבורים הנפלאים של התורה הזאת, תפס אותי במיוחד הרעיון שיש יחסי גומלין בינינו לבין המילים. מעבר לכך שאנחנו אומרים את מילות התפילה, מתברר שהמילים גם רוצות להיות בקשר איתנו. המילים של התפילה והתורה קוראות לנו לא למהר ולשכוח את החיות שיש בדיבור שנאמר.
זה גם הקשר למילים של הפסוק "ויאמר בועז אל רות": כל אחד מאתנו מכיל בנשמתו ובשכלו את הדמות של בועז מצד אחד, ואת הדמות של הנפש המתפללת ומלקטת בשדה – שזו היא רות. בועז אומר לרות: "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה". השכל הפנימי מדריך אותנו להתייחס למילות התפילה כמו ליקוט פרחים ושושנים נאים, שראוי להתעכב ולשהות עם כל תיבה ומילה באריכות ובסבלנות.
חברים יקרים! ה' יברך אתכם שתזכו ליהנות מהמילים היקרות הללו. מי יודע, אולי גם נזכה יום אחד שיקום מלחין שיהפוך אותן לניגון מתוק. אז יהיה לנו גם קל יותר לראות את מילות התפילה באור יקרות שכזה. שנזכה, כאיחולו של הרבי הריי"צ לקראת חג השבועות – לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות! שנזכה לקבל את אותיות התורה ותיבות התפילה בשמחה ובפנימיות, וכל מילות השמחה והתורה שנזכה לומר בחיינו יהיו קשורות בנו בקשר נצחי שילווה אותנו לכל מקום. לחיים!
