שלום חברים יקרים. שבת חזון בפתח, וידוע שאצל חסידים בשבת הזו מדברים על החזון – לראות את חזון הגאולה, החזון של מציאות החיים המתוקנת.

אמנם, במקורו, השם שבת חזון מדבר על נבואת ישעיהו בה מפטירים בשבת, המתחילה במילים "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם", אבל מלבד זאת יש לנו אפשרות בשבת זו לראות ולצפות את הטוב אשר לפנינו, ורבי לוי יצחק מברדיצ'וב אמר שבשבת זו מראים לכל יהודי במחזה רוחני-נשמתי את בית המקדש השלישי.

אפשר לומר שהחיים של כל אדם מחולקים לשלושה חלקים: החלק הראשון אלה שנות הילדות והנעורים, החלק השני אלה שנות הבגרות עד הגיל העכשווי – כל אחד מהקוראים בגיל שהוא עומד בו, ויש הגיל השלישי – לא 'הגיל השלישי' במובן הזקנה המקובל בעולם, אלא הגיל השלישי במובן שהוא בא אחרי שני החלקים שהיו לפניו עד עכשיו – החלקים הללו לא חייבים להיות שווים באורכם – ובו אנו צועדים מכאן ואילך. מי מסכים לראות את חזון הבית השלישי? החלק השלישי של חיינו שבו נהיה יותר בנתינה, יותר במסירות לשליחותנו?

חטופים בירדן

בהזדמנות הזו של שבת חזון – היכולת והרצון לראות את הטוב – אני רוצה להזכיר גם את החזון של החטופים, שיזכו לחזור במהרה. כמו שאתם יודעים, עם ישראל נמצא עכשיו במצב מאוד מאתגר, ויש סביבנו מעגלים שונים של סבל, צער ויגון. ישנן המשפחות השכולות, ישנם הפצועים שבשיקום, ישנם נפגעי החרדה, ישנם המפונים שכבר קרוב לשנה לא טועמים טעם של בית ועוד היבטים שונים של פגיעה, וישנם אחינו ואחיותינו החטופים שמי יודע מה עובר על נפשם ונשמתם וגופם ועל משפחותיהם.

אני מבקש בשורות הקרובות להיות קצת עם החטופים, אבל במובן של החזון הטוב – בו אנחנו כבר רואים בעינינו את השחרור, את הניסים. לצורך זה אני רוצה לספר לכם על רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שהיה אחד מגדולי בעלי המחשבה בדור הקודם. רוב ימיו חי ופעל בארצות הברית, שם עמד בראשות ישיבת 'רבינו חיים ברלין' בברוקלין, ובשנותיו האחרונות עלה לארץ והקים בירושלים את ישיבת 'פחד יצחק'. כרבים אחרים, גם אני אוהב לא מעט לעיין בסדרת ספריו הידועים 'פחד יצחק'.

הוא היה מחניכי ישיבת סלבודקה שבליטא, ונשלח לארץ ישראל כדי לחזק את סניף הישיבה שהוקם בעיר חברון, שם הוא גם הכיר את הרב קוק. הוא גם היה בן דוד של אשתו הרבנית של הרב צבי יהודה. אגב, למרות שהוא נודע לימים כאחד מגדולי התורה של הציבור החרדי, תראו באיזו הדרת כבוד הוא כותב אל הרב קוק כשהוא מבקש ממנו הסכמה לספרו: "הוד כבוד אדמו"ר הגאון הגדול עטרת ישראל וקדושו מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק…".

לענייננו, בחודש אלול תש"ל, כשהיה עם רעייתו, בתו וחתנו בטיסת TWA מהארץ לארצות הברית, המטוס נחטף על ידי מחבלים מארגון 'החזית העממית לשחרור פלסטין' והונחת בירדן, כשעליו יהודים רבים. מטבע הדברים, בעולם היהודי השתררה דאגה גדולה לשלום החטופים הללו ובהם הרב הוטנר, שהוחזקו בשבי בתנאים קשים כשמעליהם מרחפת סכנת מוות, לא עלינו.

אחד מגדולי התורה שעמדו במערכת יחסים קרובה עם הרב הוטנר היה הרבי מלובביץ זי"ע. הם הכירו עוד מתקופת שהותם המשותפת בברלין, שם גם למדו במשך תקופה בחברותא. כאמור, האירוע התרחש בימי בחודש אלול, ובשבת פרשת כי תבוא שחלה בדיוק ביום ח"י אלול – יום ההולדת של הבעל שם טוב והאדמו"ר הזקן, ויום פטירתו של המהר"ל מפראג – הרבי ערך התוועדות כדרכו, במהלכה נשא דברים והזכיר את העובדה שאדמו"ר הזקן בעל התניא היה מצאצאיו של המהר"ל, בן אחר בן, וכמו כן ישנה זיקה רעיונית בין ספר התניא לתורתו של המהר"ל. "אם כן", אמר הרבי, "כיוון ש'הימים האלה נזכרים ונעשים' והיום הוא יום הפטירה של המהר"ל, לפיכך גדולה זכות המהר"ל כדי לסייע לכל העוסקים בתורתו…".

חברים יקרים, אם אתם לא מבינים למה הכוונה, אספר לכם שרבי יצחק הוטנר היה מגדולי ההוגים בתורת המהר"ל, וספרי המחשבה העמוקים שלו – שנלמדים עד היום במקומות רבים – בעיקרם מבוססים על תורת המהר"ל. הרבי, למעשה, התכוון לדרוש בזכותו של הרב הוטנר, שזכות עיסוקו בתורת המהר"ל תגן בעדו ביום זכאי זה.

הרבי המשיך ואמר – חברים יקרים, שימו לב למילים הבאות – "הסדר אצל המהר"ל היה שאם היו זקוקים לנס – התרחש נס, כשהיו צריכים לנס גלוי – היה נס גלוי, וכשהיו זקוקים לנס שלמעלה מדרך הטבע – היה נס למעלה מדרך הטבע…". איזה ביטויים מופלאים! ולכן, "יהי רצון שגם עכשיו יהיה ענין של נס, ונס גלוי למעלה מדרך הטבע, ובלשון הכתוב "חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'", והיינו, שאף על פי שעד עכשיו לא הועיל וכו', הנה על זה נאמר "קווה אל ה'", ואז בוודאי יעשה הקב"ה נסים גלויים, ויתבטלו כל העניינים המבלבלים…".

רואים ניסים

אתם בוודאי במתח מה היה בסוף, ובכן – כמו שייחל הרבי – בחסדי שמים, כעבור ימים ספורים שוחררו בני הערובה בשלום.

כשנזכרתי לאחרונה בסיפור הזה, חשבתי שאמנם לכאורה היה ראוי לדבר על הרב הוטנר סמוך להילולא שלו בחודש כסלו, או סמוך להילולא של המהר"ל בחודש אלול הסמוכה ליום הישועה של החטופים הללו, אבל כמובן לא המתנתי עם העניין הזה עד לתאריכים הללו כיוון שאנחנו עכשיו ממש מתמודדים כבר חודשים ארוכים עם העניין הזה של יהודים שנמצאים בשבי נורא, ולכן זה הזמן ל"קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך", ושוב: "וקווה אל ה'", ובפרט בשבת חזון – שכבר נזכה לחזות בניסים שיהיו לנו, אמן.

אפשר להוסיף, שאנחנו מתוודעים בסיפור הזה לכוחו של המהר"ל – עם שאר הצדיקים וגדולי ישראל זצ"ל – לעורר זכות ורחמים על החטופים ועל עם ישראל בכלל, כך שמי שקורא את הדברים לפני שבת או אחרי שבת יכול להדליק נר לכבוד נשמתו של המהר"ל, לקרוא כמה שורות מתורתו, ולעורר את הרשימו של הניסים שהיו בשגרה בימי המהר"ל, ושנזכה גם אנחנו לאותה הארת פנים מופלאה.

חברים יקרים, לחיים לחיים לברכת החזון – החזון לשחרורם של החטופים, החזון של ההודיה על הניסים שעוד נזכה לראות, החזון להציץ בספרי המהר"ל גם למי שלא מורגל בכך, החזון לראות את הטוב שבזולת, והחזון החשוב ביותר: להרים את העיניים מעל המציאות העכשווית ולראות איזה אופק נפלא ועצום מכין לנו ריבונו של עולם. לחיים!