לכל אחד יש שם. בעומק, השם גם מסמל עבור האדם את שליחותו וייעודו. אנחנו רואים ביטוי מאוד יפה בלשון הקודש: אם אני רואה איזשהו חפץ לידי, למשל, אני שואל: לשם מה נועד הדבר הזה? כלומר, צמד המילים 'לשם מה' יכול לשמש כביטוי נרדף לשאלה 'לאיזו מטרה', 'לאיזו תכלית'. נוסף על כך, אנחנו יכולים לפגוש מקרה בו מגיע אלי מישהו ואומר לי: אני בא בשמו של ראש העיר, נניח, לבקש ממך דבר מה. בהקשר הזה, המילה 'שם' מבטאת שליחות.
אם כן, במילה 'שם' טמונות גם מטרה וייעוד וגם שליחות. זה לא אומר שכל אחד עכשיו צריך לעשות שיעורי בית ולפענח כל אות שמרכיבה את שמו, אלא די בעצם ההבנה שבכך שניתן לי שם, ניתן לי גם ייעוד וניתנה לי מטרה.
לחפש ולמצוא
בתהילים ישנו פסוק האומר כך: "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שַׁמּוֹת בארץ". באים חז"ל ונותנים לנו שיעורי בית… "אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת". כלומר, שַׁמּוֹת זהו ריבוי של המילה שַׁמָּה, מלשון שממה. באדמה רגילה יש כוח של גדילה וצמיחה. כל דבר שנכניס לאדמה, היא תוציא ותגדל מכוח הפוטנציאל שבה. באדמה רגילה יש הרבה מעבר למה שאנחנו רואים. לעומת זאת, אדמת שממה אין בה מעבר למה שאנחנו רואים. היא לא יכולה לגדל, לא יכולה להצמיח. היא חסרת ייעוד, חסרת שליחות.
עכשיו העניין יכול להתבהר. יש דברים בחיים שלנו שבהסתכלות השטחית שלנו נראים כשממה. אלו מצבים שהתנסינו בהם והתרחשויות שקרו לנו שנראו חסרי פשר, חסרי משמעות, ואז השיפוט שלנו מכריז עליהם כעל שממה. לכן באים חכמים ואומרים לנו: "לכו חזו מפעלות ה' – אשר שם שמות בארץ". לכו, הסתכלו על המציאות סביבכם. אמנם יהיו הרבה דברים שייראו לכם כשממה, ואולי תבחרו לא להעמיק בהם ולא למצוא בהם עניין. אבל בבקשה מכם, פתחו את הלב. בואו ננסה עוד קצת להעמיק ולגלות שזה לא שממה. זה לא שַׁמָה, אלא שֵׁם. עלינו לבחור לראות אותם כאירועים בעלי משמעות, ואז החיים שלנו מקבלים עוד ממד של עומק ושל הכוונה.
הדיבור הזה הוא אחד מהדברים היסודיים של רבי נחמן בסוגיית ההתבודדות. "בקשו פני", אומר הפסוק הידוע בתהילים. כלומר, חפשו השגחות, בקשו לראות את הנוכחות שלי ביום־יום. ובכל פעם שבן אדם רואה איזושהי השגחה והארת פנים, כדאי לשתף בכך חברים טובים שיודעים להקשיב ולקבל את הדברים בתדר המתאים. לעומת זאת, אם יש חשש שזה ייתקל בציניות או בסרקזם, עדיף להמתין עם הדיבור הזה ולהשאיר אותו בינתיים אצלנו.
המקווה של הפריץ
הרבה פעמים אנחנו פוגשים בדברים קטנים כאלה. אתם יודעים שמנהג חסידים הוא לטבול כל יום. זו אמנם לא חובה הלכתית, אבל יש בטבילה מעלה גדולה ביחס לקבלת התפילה שאחריה. לכן כשמתאפשר לי אני משתדל לקיים את זה, ובפרט ביום שבת קודש.
בשבת האחרונה הייתי במצב שלא היה לי חשק ללכת לטבול, וכבר אמרתי לעצמי שזה בסדר גמור להניח למנהג הזה הפעם. הלכתי לספרייה שלי וחיפשתי משהו לקרוא בשעת הבוקר המוקדמת. בהשגחה פרטית הוצאתי ספר שאני לא מעיין בו הרבה – שמע שלמה.
אחד מתלמידיו הגדולים של המגיד ממזריץ' היה רבי שלמה מקרלין. רק שתדעו שבמסורת החסידית, ובמיוחד בחצר קרלין, מאוד מחזיקים מהדמות הזו. אגב, רבי שלמה נהרג על ידי קוזק שירה בו למוות. הוא עמד בדבקות בתפילה בבית הכנסת, ולא הבחין כלל שפרצו פנימה פורעים שמאיימים על חייו. הוא נותר שרוי בדבקותו וקוזק בן בלייעל ירה בו, כשאחר כך הוא גסס זמן רב עד שנפח את נשמתו בכ"ב תמוז, בעיצומם של ימי בין המצרים.
בקיצור, הוא היה אדם מאוד גדול שאני מאוד אוהב לקרוא עליו וללמוד מתורתו. הספר ששלפתי בשבת מהארון היה הספר שלו, ופתאום קראתי על כך שהוא התארח שבת אחת באיזה כפר והוא מאוד רצה לטבול בשבת בבוקר. הוא שאל את המארחים: האם יש כאן נהר? אמרו לו: אין בכל הסביבה נהר. יש כאן מקווה? הוא המשיך לשאול. אמרו לו: לא, אנחנו קהילה בלי מקווה, אין לנו שום מקור מים. אבל אם אתה שואל, בחצר ביתו של הפריץ יש איזו בריכה, אבל אם הוא יתפוס אותך זה יגרום לבלגאן, זה לא רעיון כל כך טוב…
ר' שלמה שמע על ההצעה והחליט לקחת את הסיכון. בקיצור, הלכו איתו כמה מלווים מהקהילה, חדרו לשטח ביתו של הפריץ ופרסו ליד הבריכה כמה סדינים, כך שתהיה לו פרטיות, ור' שלמה נכנס למים וטבל.
כעבור זמן קצר, איכשהו נודע לפריץ שאדם זר התגנב וטבל בבריכת המים שבחצרו. כמובן, הוא כעס מאוד וקרא כשקצף על שפתיו: תראו לי היכן האורח הזה נמצא! אני רוצה ללכת לטפל בו…
הלך הפריץ עם אשתו – כנראה שליבם היה שווה והם חיו יחסית בזוגיות טובה, כפי שתכף נראה – והגיעו לאכסנייה של ר' שלמה. באותו זמן הוא היה באמצע התפילה, וכבר תיארתי לכם בהתחלת שיחתנו את התפילה שבה הוא גם הסתלק לעולמו. הדבקות שלו הייתה כזו שאי אפשר לשער, ומספרים שגם שכל מי שעמד בסביבתו חווה חוויה יוצאת דופן. ובכן, הפריץ הגיע כולו זועף, ואז הוא ראה את ר' שלמה עומד על מקומו עטור בטליתו וכולו אחוז שרעפים. הפריץ נאלם דום, וכך הוא עמד והתבונן דקות ארוכות במחזה המופלא.
יש אהבה ויש אהבה
אחרי כמה דקות בהן הפריץ התבונן בר' שלמה, הוא אמר לאשתו: היהודי הזה אוהב את א־לוהיו יותר ממה שאני אוהב אותך, כנראה… הוא נרגע לחלוטין ואמר לה: תראי אותו, איזה יופי שהוא עשה את ההכנות לתפילה שלו באמצעות הטבילה בחצר שלנו… הזוג הנכבד סב על עקביו כלעומת שבא, וכמובן שלא עשו דבר לר' שלמה.
חברים יקרים, אני משתף אתכם בסיפור הזה כיוון שכזכור, לאחר שכבר ביטלתי בליבי את הטבילה באותו בוקר, מצאתי את עצמי יושב וקורא את הסיפור הזה. אמרתי לעצמי: "מיכי, מה עוד אתה רוצה??" זה מסוג הדברים שפוגשים את האדם בינו לבין עצמו. חייכתי לעצמי, ואמרתי בשקט: זה ממש 'בקשו פניי'! לא הייתה לי שום שאלה, רק חיפשתי לקרוא קצת סיפורי חסידים… ולכן, כשרואים דבר כזה, מבינים מה המשמעות של "בקשו פניי".
נוסיף עוד נקודה לסיום, שרבי שלמה קרלינר אמר שהיצר הרע הגדול ביותר של האדם, זה שהוא שוכח שהוא בן מלך. וכיוון שכבר בהשגחה פרטית עסקנו בדמותו של ר' שלמה, ראוי שאחרי התוספת הנכבדה הזו נאמר לחיים לחיים.
