שלום חברים יקרים. בשעה טובה ומוצלחת אנחנו מסיימים את ספר שמות ואת העיסוק במלאכת המשכן. ודאי שמתם לב שבפרשיות האחרונות, העוסקות בפרוטרוט בעשיית כלי המשכן ובהתגייסות של כל עם ישראל להקמתו, יש כל כך הרבה ביטויים של נדיבות הלב, כמו "כל אשר נדבה רוחו אותו", "וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה" וכן הלאה.
הלב הנותן והנדיב מאוד נוכח בפרשיות הללו, אבל בשביל שהוא יבוא לידי ביטוי ראוי לנו ללמוד את הסוד של הביחד. כי הרי בלי פרשת "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" לא נגיע לפרשת "פקודי" ולסיכום מלאכת המשכן. חסידים היו אומרים ש'ויקהל' בגימטרייה 'מקווה', והמשמעות של זה היא שכשנמצאים ביחד באהבה אחווה ורעות, אנחנו מיטהרים כמו במקווה, וכך אפשר לגשת לעבודת ה' במשכן.
אתם יודעים, לפעמים דווקא בזמן של שגשוג והצלחה כלכלית וחברתית יש פיתוי לפילוג. לכן, כשאנחנו מודעים לכך, אנחנו יכולים להתעורר בזמן ולדאוג תמיד להתקהל יחד ולהצליח, וכאן מגיע הסיפור המדרשי על רבי ינאי.
תחזיר לי את הירושה!
כולנו מכירים סיפורים חסידיים מתקופת הבעל שם טוב או אפילו מאנשים בני זמננו, אבל הפעם אנו מרחפים לסיפור חסידי מתקופת המדרש ויקרא רבה.
רבי ינאי הולך בדרך ופוגש אדם "שהיה משופע ביותר" – המפרשים אומרים שהכוונה שהיה לבוש בצורה מכובדת, או שהיה בעל הדרת פנים – ורבי ינאי אומר לו: האם תסכים להתארח אצלי? האיש משיב בחיוב ורבי ינאי מכניס אותו לביתו ומאכיל ומשקה אותו. בתוך כך רבי ינאי רוצה להתחיל לדבר איתו בלימוד, כדרכם של תלמידי חכמים, והמדרש מספר: "בדקו במקרא", כלומר: הוא ניסה לבחון אם הוא שולט בתנ"ך, "ולא מצאו", האיש לא ידע. "בדקו במשנה ולא מצאו, באגדה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו". אגב, מעניין שסדר הדברים במדרש הוא כך, בה-בעת שמסתבר שהסדר היה שונה: קודם כל בדק אותו בתלמוד, וכשראה שאין בו למדנות עבר לאגדה, וכשראה שאין בו אגדה, עבר למשנה, ומשם למקרא.
בכל אופן, כשרבי ינאי רואה כך הוא אומר לו: טוב, לפחות תברך ברכת המזון.
בימינו, גם אנשים בעלי ידיעות מעטות ייתכן מאוד שיידעו את נוסח הברכה, או לפחות יוכלו להתמצא בסידור ולקרוא מתוכו. אבל בתקופת חז"ל, כשעדיין לא היו כמובן בנמצא סידורים מודפסים, עמי הארץ לא ידעו לברך. כך היה גם במקרה שלנו, ועל ההצעה של רבי ינאי עונה לו האורח: "יברך ינאי בביתיה", שבעל הבית יתכבד לברך.
רבי ינאי מבין לתדהמתו שהאורח הנכבד אינו שולט אפילו בנוסח ברכת המזון, ואז קורה הדבר הבא: רבי ינאי אומר לו: אתה יכול לחזור אחריי על מה שאגיד לך? והאורח אומר הן. רבי ינאי מדבר איתו בארמית, וגם אני אצטט בפניכם תחילה בשפת המקור, בארמית: "אמור, אכל כלבא פיסתיה דינאי!". כלומר: כלב אכל את ארוחתו של ינאי…
אתם ודאי מבינים שלכאורה זהו דיבור קצת מעליב, ובאמת האורח קם ותופס את רבי ינאי ואומר לו: יש לי אצלך ירושה, ואתה מונע ממני את ירושתי!
רבי ינאי נרתע ומשיב: לא ידוע לי על שום ירושה שלך שנמצאת אצלי!
אומר לו האורח: אספר לך, יום אחד עברתי ליד בית ספר של תינוקות של בית רבן, ושמעתי את הקולות של הילדים קוראים "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – "מורשה" מלשון ירושה, כמובן – והאורח סיים: "קהילת ינאי אין כתיב כאן אלא קהילת יעקב!"
במילים אחרות, האורח מוכיח את רבי ינאי ואומר לו: דע לך שהתורה שייכת לכלל נשמות ישראל, והיא לא רק שלך. ולכן, גם אם אמנם לא זכיתי ללמוד תורה מסיבות כלשהן ולא עלה בידי לגדול כמוך, הרי בעצם זו הירושה שלי ואתה מחזיק אותה ברשותך…
כוחו של גישור
טוב, רבי ינאי מתעשת ותופס את עצמו, ואז הוא שואל את האורח: עכשיו אמור לי, איך בכל זאת זכית לאכול על שולחני? כאמור, רבי ינאי הבחין שיש בו איזו הדרת פנים, שזו גרמה לו לטעות בו שהוא תלמיד חכם, ולכן הוא כמו ביקש מהאורח: ספר לי משהו טוב על עצמך.
אומר לו האורח: "מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה". כלומר: מעולם לא שמעתי דיבור שלילי והלכתי לספר על כך למי שדיברו עליו, או הכוונה שלא התחשבנתי עם מי שדיבר עליי רע; כמו כן, המשיך האורח, "ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון" – לא קרה אי-פעם שראיתי שני אנשים שמתגוששים ביניהם ועזבתי את המקום בלי שהבאתי שלום ביניהם!
דרך אגב, בשפה המודרנית אפשר לומר שהאורח העלום ידע את סוד הגישור. גישור הוא סוד גדול שמאפשר לשמוע את הטענות של כל אחד מהצדדים ולגשר ביניהם, בלי שמתעלמים או מדחיקים אחד מהם. כדאי לכל מי שרוצה להרבות שלום בעולם ללמוד את מלאכת הגישור, זה יכול להביא הרבה ברכה. נקודת המוצא בגישור אומרת שכשיש מחלוקת בין אנשים יש איזו חוליה חסרה שאם נדע למצוא אותה המחלוקת תיפתר, וכשלא מתפנים למצוא אותה מתבזבזים כל כך הרבה צער וכאב ומחלוקת ולשון הרע וכספים בשם אותו סכסוך, בה-בעת שהצדדים היו יכולים ללכת לגישור ושלום על ישראל.
בכל אופן, כשהאורח מספר לרבי ינאי שהוא מעולם לא גלגל הלאה לשון הרע והוא מביא שלום בין אנשים, רבי ינאי ממש מזדעזע ומתנצל בפניו: יש לך כזו דרך ארץ נפלאה, ואני קראתי לך כלב?!… הוא דיבר על לבו, והאורח יצא מביתו רגוע ומפויס.
חברים יקרים, לאור הסיפור המיוחד הזה אני חוזר לתחילת הדברים שלנו ולהזמנה להיות כולנו יחד כדי להקים את משכן ה', הן תלמידי החכמים הן אלו שכרגע יש בהם רק דרך ארץ. ואלה מילותיו של רבי נחמן שנחתום בהן: "שמשה קשר את עצמו אפילו לפחוּת שבישראל ומסר נפשו עליהם, כמו שכתוב 'ואם אין מחני נא', וזה פירוש 'ויקהל משה', שמשה היה מאסף ומייחד ומקשר את עצמו עם כל ישראל, אפילו עם הפחות שבפחותים" (ליקו"ת תורה פ"ב). לחיים!
