שלום חברים! שיהיה לכולכם חודש טוב ושמח! אנחנו זוכים להיות כעת בעיצומם של ימים שמחים במיוחד. אלה ימים שבהם הרכבת עוברת, וכדאי להזכיר לכל העומדים על הרציף שעכשיו ממש אפשר לעלות עליה, ולא להתמהמה. אתם יודעים, לפעמים בן אדם מחכה למשהו, ובינתיים קצת מרחף ומסתכל סביב לראות מה קורה, עד שפתאום אומרים לו 'כמעט פספסת! הרכבת יוצאת לדרך'! הרכבת של הימים האלה היא רכבת של שמחה, שיכולה להביא אותנו אל מחוז חפצנו, להיות שמחים כל השנה.
מבין כל הרעיונות הנפלאים של רבי נחמן על שמחה, יש נקודה אחת חשובה במיוחד. רבי נחמן אומר, שבלי השמחה, אדם לא יכול להנהיג את המוח שלו כפי רצונו. הכוונה היא שגם אם אדם מכין לעצמו תכניות לעתיד, או אולי לוקח מאמן או אפילו מברר בעצמו להיכן לנווט את עצמו – בלי שמחה הוא עלול להיכשל. התובנה הזאת היא דרמטית – כאשר אדם שרוי במרה שחורה, הוא לא יכול להנהיג את עצמו על פי הרצון הפנימי והאמיתי שלו. אדם עצוב לא יכול להשתמש בתובנות ובמסקנות שלו כדי לקדם את עצמו.
רק עם שמחה יש לאדם חירות של ממש כדי לפעול את העניינים שבהם הוא מעוניין. חברים יקרים! אני מקווה שהצלחתי לעודד אתכם לרכוש את כרטיסי השמחה, לעלות על הרכבת של הימים הללו ולזכות בהם לשמחה. שמחה שתאפשר לנו חופש בחירה אמיתי, עם כוח של חופש ליישם את הבחירה הטובה.
בפורים מותר לחרוג…
אתם יודעים שבסעודת פורים אפשר לדבר על מה שרוצים, שמחה אמיתית פורצת גדר ומעניקה חופש לצאת מהכלים במובן הטוב של המילה. אז במסגרת אווירת פורים המתקרבת, אני מרשה לעצמי לספר לכם סיפור נפלא שלכאורה לא קשור לכלום, אבל קשור להכל.
אומרים שבעולם התקשורת והעיתונות עוסקים בעניין מסוים רק בזמן שהטיימינג שלו מושלם. ברגע שעבר קצת זמן, כבר לא מתייחסים אליו. גם בעונת הבחירות כדאי להאיר את העניין הזה, שאפשר וצריך להתעסק עם מה שחשוב, לא דווקא לפי מידת הפופולריות המיידית שלו. לא חשוב מה הייתה הסיבה המקורית שהחלטנו לדבר על נושא מסוים, העקביות, לעמוד במה שהחלטנו לעשות, היא חשובה ביותר. התורה אומרת: "מוצא שפתיך תשמור ועשית", ולמרות שהרבה פעמים אחרי שאתה מדבר על אותו עניין אתה מתקרר ממנו, וכידוע אצל פוליטיקאים, ה' יאריך ימיהם בטוב, שלא מקפידים בזה, לנו ראוי להתחזק בעניין. אם הפוליטיקאים היו יודעים עד כמה העיקרון הזה הוא קריטי לעבודת הבורא, מסתמא היו מתייחסים אליו אחרת. לחיים לחיים!
על ספרות וספרים
בכל אופן, רציתי לספר לכם סיפור על הרבנית חיה מושקא ע"ה, אשתו של הרבי מלובביץ', שהיארצייט שלה היה בכ"ב שבט. הרבנית הייתה אישה מאוד לבבית ונעימה. מספרים עליה שמפעם לפעם היא הייתה הולכת לספריה במנהטן, שם היה לה כרטיס מנוי. היא מאוד אהבה ספרות, ואפילו למדה בצעירותה ספרות באוניברסיטה. למרות היותה רבנית, אשת אדמו"ר דגול, היא שמרה על אהבתה לספרות והייתה הולכת לספריה ומחליפה ספרים כאשר ליבה אהב.
אגלה לכם, את הסיפור הבא קראתי בספר על הרבנית שקניתי במתנה לעצמי לכבוד היארצייט שלה. מדובר בספר לבני הנעורים, עם אותיות גדולות ומנוקדות, שבדרך כלל נמצא במדף של הילדים. אני מקווה שגם אתם קוראים בספרים כאלה מידי פעם… בכל אופן, מכל הסיפורים דווקא הסיפור הזה נגע בי במיוחד. לראות את אהבתה של הרבנית לספרות, שלמרות שהיא הייתה אישה מורמת מעם, היא הולכת לה בצניעות ובשקט, בלי לעשות עניין ממעמדה, ונתנה מקום ממשי לאהבתה ולהשכלתה מימי הנעורים.
בתור אחד שגדל בבני ברק ומילדותו מאוד אהב ספרות, ולא ראה בזה סתירה לעולם הבני ברקי, הזדהיתי מאוד. לצערי העולם הבני ברקי כן ראה בזה סתירה, אבל אני מאוד מעריך סיפור כזה. אז אחרי ששיתפתי אתכם איפה הסיפור הזה נגע בי, אפשר להמשיך ולספר.
את שניאורסון?
באחת הפעמים שהרבנית הגיעה לספריה, הספרנית ראתה על הכרטיס שלה את השם 'שניאורסון', ומיד שאלה: "יש לך קשר לרבי המפורסם מברוקלין?" הרבנית חייכה, וענתה בפשטות: "כן, הוא בעלי". הספרנית דווקא הזעיפה פנים, ואמרה שיש לה טענה קשה על הרבי. היא ובעלה היו חשוכי ילדים. כמה שנים קודם לכן, אחרי הרבה השתדלות, היא הצליחה להתקבל ליחידות אצל הרבי וביקשה ברכה לזרע של קיימא. היא סיפרה לרבנית: "הרבי בירך אותי, ואמר לי שאני צריכה לקבל על עצמי לקיים מצוה". הרבי בדרך כלל אמר לאנשים להוסיף במצוות יחד עם הברכה. הוא היה אומר שהברכה היא כמו גשם, וצריך את המצווה כדי שתהיה כלי להכניס לתוכו את הברכה.
הספרנית באמת קיבלה על עצמה להדליק נרות שבת, אבל מאז עברו כמה שנים ועדיין הם לא נפקדו. הרבנית ביקשה לנחם אותה ואמרה: "את יודעת, גם לי אין ילדים". כשהספרנית שמעה את זה, היא פרצה בבכי. אתם יודעים, יש משפטים בסיפור שכדאי לעצור ולהרגיש אותם. צריך לתת כבוד לרגע הזה, שבו שיח נשים מגיע לפתיחת הלב במלואה. כמה כאב וכנות מופיעים ברגע הזה, בלי שום פוזה. כשאני קורא סיפור כזה, אני לא ממהר לשורה הבאה כדי להגיע לסוף הסיפור.
אחרי שהספרנית נרגעה מעט, היא אמרה לרבנית: "תסלחי לי. אני כאובה במיוחד, כי אני ניצולת שואה. שרדתי את המחנות, ולא נותר אף שריד מהמשפחה שלי חוץ ממני, ולכן כל כך חשוב לי שיהיו לי ילדים. זאת בעצם ההמשכיות של כל משפחתי". הרבנית שאלה בזהירות: "מה בדיוק אמר לך בעלי?" והספרנית ענתה: "להדליק נרות שבת". "את מקיימת את ההוראה הזאת?" והספרנית ענתה שבוודאי כן. הרבנית המשיכה להתעניין, עד שהיא סיפרה לתומה שהיא מדליקה את הנרות רק אחרי שבעלה חוזר בשעות הערב… מובן שהרבנית הסבירה לה בסבלנות שהדלקה לא בזמן היא חילול שבת, במקום כבוד שבת. אותה ספרנית קיבלה על עצמה להדליק נרות בזמן, ואכן כעבור עשרה חודשים נולד לה בן.
לחיים! שנזכה כולנו להרבות בשמחה, לבכות עם יהודים, להדליק נרות ולקרוא סיפורים!
