‫שלום חברים, ודאי שמעתם על האדמו"ר מסלונים ה'נתיבות שלום', ואולי גם למדתם בספריו הנפלאים. לפני שהתמנה לאדמו"ר הוא היה ראש ישיבה, ומסופר עליו שהוא היה פותח כל שיעור בהתבוננות בפניהם של התלמידים, כשהוא מצדו מאיר פנים לכל אחד ובמקביל מנסה להיות ניזון מהאור שקיים בכל אחד. 

הסיפור הזה מפעים ומיוחד במינו, והוא נושא מסר חשוב כלפי כל מי שעוסק בחינוך – ומי מאיתנו לא עוסק בחינוך, בבית ובסביבה, או בחינוך של עצמו… ידוע מה שאומרים בחסידות שבכל יהודי יש נקודה יקרה שאין בזולתו. דרך אגב, חשוב לומר שהמושג '‫נקודה יקרה' שונה ‫מהביטוי המוכר 'נקודה טובה'. 'נקודה טובה' יכול להתפרש גם שאני מוצא באדם שרובו שלילי איזה צד חיובי, ובגינו אני יכול לדון אותו לכף זכות. בהקשר לזה מפורסמת בעולם התורה שנקראת "אזמרה", מליקוטי מוהר"ן, העוסקת בעניין הזה. לעומת זאת, 'נקודה יקרה' זו בעצם נקודת ערך ייחודית שיש לזולת. 

בכל אופן, כשהזולת רואה שאני מתבונן באותה נקודת ערך ייחודית שקיימת בו ואיננה בי, ‫זה נותן לו משמעות. ‫ואם אני זוכר לפתוח את עצמי לקבל ממנו את אותה נקודת ערך המאירה בו – וכך גם הוא נוהג ביחס אלי – ‫אנחנו זוכים לקיים ‫את הנאמר על המלאכים "‫מקבלין דין מן דין". ‫

כולנו יודעים שבפסוק המקורי כתוב "‫וקרא זה אל זה ואמר", אבל התרגום בוחר להשתמש במילים "מקבלין דין מן דין". למה? ‫‫כי "וקרא זה אל זה ואמר" ‫מדגיש שכאשר שניים מדברים ביניהם, ‫כמו בשיחת חברים שלנו, ‫כל אחד מנסה להשמיע ‫כמה שיותר רעיונות… ‫אבל אם הסימוכין לאותה שיחת חברים ‫הוא מהמילים "ומקבלין דין מין דין", אזי כל אחד מנסה להיות יותר קשוב לחברו. 

פירוק החסמים

הרבה פעמים, במפגש כלשהו עם אנשים – בשיעור, בהתוועדות או בשיחה אקראית ברכבת – ‫יותר חשוב לנו ‫לעשות את שלנו, לסיים וללכת. לא תמיד אנחנו פנויים ‫לאותה עבודה שרואה את הזולת ‫באשר הוא שם. ‫ובכן, קודם כל, גם כשאני מזהה את עצמי ואת מה שחשוב לי זה כבר טוב, אין בזה חיסרון כמובן. אבל באותה שעה אני יכול להחליט לא להסתפק בזה, אלא להזמין את עצמי ולומר לי שיש כאן הזדמנות להיות שליח לראות את הטוב המיוחד שיש בזולת. ‫וכשהזולת רואה ומרגיש את זה, ‫זה פותח את ליבו יותר ‫מאשר כל דבר אחר.

‫‫למרות שזה עניין לכאורה מלאכותי – התבוננות שאני בחרתי ‫באופן מודע לעשות אותה – ‫תכלס האדם שרואה שאני ‫מזהה את הערך שבו, זה מרומם ומגביה אותו ממש.

‫פגשתי בעבר זוג מיוחד, איסר וזיוה פש, המשמשים מזה עשרות שנים כשליחים של הרבי מלובביץ' בקיבוץ עין הנציב. הם סיפרו לי שהם התקרבו לחסידות בתחילת מגוריהם בקיבוץ והפכו לחסידים של הרבי שהורה להם להמשיך להתגורר בקיבוץ ועמד איתם בקשר מיוחד במינו. כך, במשך השנים, הם וילדיהם קיבלו ממנו עשרות מכתבים אישיים של הדרכה והכוונה בחייהם.‫

פעם אחת, אבא של זיוה התעתד לנסוע לניו יורק בתקופת חג השבועות, ו‫הבת ביקשה ‫מאביה שיעבור אצל הרבי ‫במעמד חלוקת 'כוס של ברכה' ‫במוצאי החג, ‫וכשיגיע תורו י‫מסור דרישת שלום ממשפחתה. באותה עת האב לא גרס את ההתקרבות של בתו לחסידות, והוא בעצמו היה רחוק מאורח החיים הדתי והחסידי, אבל בכל זאת כיוון שהיא פנתה אליו וביקשה, הוא נענה למלא את בקשתה. 

כשסוף־סוף עמד מול פניו של הרבי אמר לו: "רבי, יש לך דרישת שלום מזיווה…". הרבי שמע ומיד שאל: "איזו זיווה?" באותו רגע, האב התבלבל. אתם יודעים, לפעמים במצבים מרגשים יש לנו בלק אאוט, וכל מה שתכננו לומר פורח לנו פתאום. הוא באמת לא זכר את שם המשפחה שלה, כי כעת היא נשואה ולא נקראת בשם נעוריה. הרבי הבחין בבלבול שאחז בו ואמר: "זיווה פש?" אז חזר האב לעצמו ואמר: "כן, כן, זיוה פש". 

זיוה סיפרה לי שהסיפור הקטן־גדול הזה הוריד את החסמים האחרונים שנותרו על לבו של אביה. הוא התפעל כל כך ואמר: "לרבי יש רבבות יהודים על ראשו, ומבין כולם הוא זוכר את הבת שלי?!…" כמובן, היה לו אחר כך עוד תהליך ‫ארוך בדרך להתקרב אל הקודש, ‫אבל זה היה ה'מכה בפטיש' של הורדת החסמים. 

לענייננו, הזולת רוצה לראות שהוא חשוב. ‫לפעמים זה קורה כשאני מעלה בפניו זיכרון בעניין מסוים שהוא שיתף אותי בו בעבר, ובפרט בעניין שהוא ייחודי לאותו אדם, נער או בוגר. אגב, לפעמים זה מצריך אותנו ‫לפתח סוג של זיכרון כזה ביחס לאחרים, ‫גם אם התכונה הזו לא מוטמעת מלכתחילה בנו, ‫כי דבר שהוא יקר וחשוב לנו ‫אנחנו מגלים בו עניין, ‫אנחנו זוכרים יותר את הפרטים שלו, ‫וכאמור: לפעמים זה הדבר החשוב ביותר ‫למי שעומד מולנו, כ‫שהוא מרגיש שאנחנו באמת רוצים לראות אותו. 

החוצה>פנימה

‫אתם יודעים, יש הרבה תיאוריות ‫המלמדות איך לסדר את הבית. מה קורה כשהבית מבולגן? בדרך כלל, לא לכל דבר יש מקום, ‫ואם יש לו מקום – הפריט הזה לא נמצא במקום. ‫בשביל לעשות סדר, ‫דבר ראשון צריך לוודא שלכל דבר יהיה מקום. ‫ואם אין לו מקום, דינו לצאת החוצה. הרבה פעמים יש לנו דברים מיותרים בבית ‫שאנחנו כבר לא צריכים אותם והם סתם תופסים מקום. ובכן, אז אני רוצה להעלות בפניכם תיאוריה הקשורה בסידור חפצים, ‫ואחר כך ניישם אותה על בני אדם… 

‫כתוב בספרי חסידות ‫שאם יש לי דבר מסוים ‫בבית שמועיל לי, זה מועיל גם לדבר עצמו. ‫אתן דוגמה: ‫כשאני אוכל מלפפון והוא מזין אותי, ‫גם למלפפון יש חיוּת וסיפוק ‫מכך שהוא מזין אותי. ‫כל דבר בעולם צריך חיות לצורך קיומו, ו‫ממה הוא מקבל את החיות? ‫מכך שהוא נותן לי חיות. 

אבל ‫מה קורה כשאני כבר שבע ‫ואני לא צריך את המלפפון, ובכל זאת אני אוכל אותו – ממה הוא מקבל חיות עכשיו? התשובה המצערת היא, שעכשיו הוא מקבל את החיות שלו על ידי שהוא שואב ממני את החיות שבתוכי… אותו דבר ביחס לחפצים: כל חפץ ‫שיש לי בו תועלת, ‫למרות שמדובר כאן על דומם, ‫כביכול לחפץ עצמו יש חיות ‫והנאה מכך שהוא מועיל לי. ‫אבל אם הוא כבר לא מועיל לי, ‫ממה הוא יקבל את החיות? ‫מכך שהוא שואב ממני את החיות. ‫

עד כאן דיברנו על מזון שבא מן הצומח ועל חפצים שהם דומם. ‫כעת אם ניקח את אותה הבנה ונעביר אותה לנפש האדם, נמצא שלאדם יש חיות מהעובדה שהוא מביא תועלת לסביבה, שהוא יוצק ערך למקום שהוא נמצא בו. אבל מה קורה אם חלילה הוא לא מוצא דרך להועיל, כשהוא לא מזהה ערך מסוים בתוכו שיכול לסייע לסביבה, ממה הוא יקבל את החיות? ‫ובכן, כמו המלפפון – הוא בעצם שואב את החיות ‫מאותו מקום.

‫במילים אחרות: כשפוגשים אדם זולתנו – ילד, נער או אדם בוגר – ‫אם יש לו תפקיד ‫שבו הוא יכול להתבטא ולהרגיש ‫שהוא משמעותי, הוא ייתן לנו חיות והוא יקבל מכך חיות. ‫אבל אם אין לו דרך להתבטא ולתרום מעצמו, התוצאה תהיה שהוא ישאב מאיתנו את החיות… 

לחיים, חברים יקרים. נקבל על עצמנו בפעם הבאה שנפגוש נשמה אחרת, לעמוד מולה בהקשבה, ולקבל ממנה את הנקודה היקרה שבה. ותזכרו, בהתייחסות הפשוטה והלבבית הזו אתם יכולים להחיות מתים. לחיים לחיים.