פעם פגשתי חבר, והוא הציע שנתוועד יחד. שאלתי אותו על מה הוא רוצה להתוועד, והוא ענה: "אין על 'מה'. אני רוצה להתוועד איתך!"
התשובה שלו לימדה אותי דבר חשוב: התוועדות היא הרבה יותר מאשר המלל שזורם בה. להתוועדות יש חשיבות רוחנית גדולה, בעצם הדבר שנשמות של יהודים מפיחות רוח חיים אחת בשנייה. החסידות אומרת ששיחת חברים היא דבר מרכזי בעבודת ה', מצטטים בהקשר הזה את המלאכים שעליהם נאמר "ומקבלין דין מן דין". היכולת לקבל את הנקודה היקרה שביש באחר ואין בי, סוג של ענווה להיות תלמיד של האחר למשך מספר רגעים. לפתוח את ליבי אל נקודת הערך שיש בו, להקשיב לה, להוקיר את הנקודה הזו, לאפשר לה להישמע – מה שיאפשר לאחר בתורו אף לקבל את הברכה שבי. זו איננה התניה של הקשבה תמורת הקשבה, אלא אפשרות משמחת להיות בהזנה ובהאזנה הדדית.
לא רק נחמדות
רבי נחמן חידד זאת במילותיו, "כי יש בכל אחד מישראל דבר יקר שהוא בחינת נקודה מה שאין בחברו". כל כך מיוחד לדעת שהשם יתברך נטע בכל אחד מאיתנו נקודת ערך רבת משמעות ייחודית לנו. מה שיש אצל החבר אין בי, ואת שיש בי אין בו.
רק כשאנו מתוועדים באהבת חברים בצוותא ופותחים את הלב לקבל, מתגלה אור גדול. מתגלה הברכה, שרק הקבלה ההדדית מאפשרת לה לבוא לידי ביטוי.
בשונה משיחה רגילה, בה כל אחד מנסה להיות הדובר העיקרי, כאן המכוון וההדרכה היא להקשיב לזולת ולגלות את הנקודה שבו. בשיחת חברים אמתית, המכוונות הזו יכולה להביא אור גדול. זו נתינת אמון שבכל מקרה באחר יש משהו משמעותי שאין בי, ולא רק שיש בו את המשהו המשמעותי הזה אלא שזה בדיוק מה שחסר אצלי. ואם אהיה קשוב, אקבל ממנו את החוליה החסרה אצלי. זו הברכה המיוחדת שבשיחת חברים, עד שהיו חסידים שלא ויתרו על שיחה שכזו באף יום. בהתמדה, בכנות ובפתיחות הם למדו לשכלל שיחת חברים זו המכירה בברכה שאני מביא לקשר, ובברכה שיש באחר המיטיבה עימי.
הרעיון הזה יכול לעזור לחברים וגם לזוגות שבאים לשיחה או בעצם בכל מערכת יחסים, בכל אחד יש נקודה ייחודית. והחסידות אומרת שאדם יכול להגיע לשלמות, רק אם באמת יצליח לקבל את הנקודה שבחברו. יוצא שהשיחה עם החבר, איננה רק חסד או מין נחמדות כזאת, אלא הזדמנות אמתית לקבל השלמה לנפשנו על ידי הנקודה שבזולת.
מדד החיוּת
לפני כמה שנים, היה סיפור שכמה כורים בצ'ילה נתקעו זמן ארוך מאוד בבטן האדמה. בסופו של דבר, בניסים הם חולצו משם בחיים. כשהסיפור הזה קרה, הוא גרם לי לחשוב – מה היה חסר להם שם? שני דברים: אוויר ואור. רבי נחמן אומר: "וכשיש חסרון באיזה דבר, עיקר החסרון הוא בבחינת החיות של אותו הדבר, שהוא בחינת הרוח חיים של אותו הדבר". אם יש לאדם חיסרון, צריך להגדיר מה באמת חסר לו. לעיתים קרובות נגלה שהחסרון העיקרי הוא בחיות. יש לו הכל, אך בלי חיוניות. כל האברים נמצאים וכולם פועלים כראוי, אבל אין לו חיות, זה עיקר החיסרון.
ומהי עיקר חיות האדם? הנשימה. אם תחסר מהאדם הנשימה, יחסרו לו החיים. כשבן אדם מתחבר לנשימה שלו הוא בעצם מתחבר לנשמה. המילים נשמה ונשימה דומות, אבל יותר מזה: מודעות לנשימה פותחת פתח לגילוי הנשמה. ר' נחמן עוד אומר, שבוודאי לשכל שלנו, ליכולת ההבנה שלנו, ישנה מטרה. ומה היא המטרה? שבן אדם יוכל להתבונן, לקחת איזה נושא בעבודת ה', בלימוד התורה, ולא למהר איתו. במקום זה, לנסות להתבונן ולהעמיק ולראות מה טמון שם. היכולת הזאת להתבונן מתאפשרת רק על ידי הנשימה. הנשימה מאפשרת את ההתבוננות, היזכרות בעומק הטמון מתחת לפני השטח.
אנחנו כל היום טרודים ורצים מעניין לעניין ולא פנויים לעשות עבודה מעמיקה, צריך לקחת לפחות עניין אחד ולהתבונן בו לעומק. להעמיק, זה עיקר עבודת החסידות. זוהי עבודה שנוגעת בפנימיות האדם, ורואה מה טמון בו.
נשמת ש-די תבינם
באחד הפרקים בספר איוב, מגיע גיבור הסיפור, שקוראים לו אליהוא בן ברכאל הבוזי, והוא רוצה להשמיע את דעתו, אלא שהוא הצעיר שבחבורה וחושש להביע דעה. הוא אומר לחבריו של איוב: "תשמעו חבריי היקרים, אני צעיר מכולכם. אני חושש בכלל לפתוח את הפה כי אין לי חכמה, ידע ונסיון כמותכם ואני לא זקן כמותכם". ומוסיף ואומר: "אכן רוח היא באנוש ונשמת ש-די תבינם". אליהוא אומר, שאמנם כמה שבן אדם למד ויודע זה עניין אחד, אבל יש גם הבנות שמקבלים ישירות מהנשמה. אפשר לקרוא לזה השראה, רוח הקודש או אינטואיציה. יש פעמים שהאדם מקבל הבנות והשגות ישירות מהנשמה שלו. המילים: "נשמת שדי תבינם" פירושן, שנשמת האדם שהיא חלק א-לוה ממעל, מביאה לו תובנות.
לרבי נחמן יש שיטה, בכל פעם שכתוב "נשמה" הוא קורא זאת כנשימה ומכניס משמעות נוספת לפסוק. איך מעוררים את הנשמה? איך פוגשים את הנשמה? על ידי הנשימה. שימת לב לנשימה משפרת את הכל. המשימה שלנו להתכוונות, זה פשוט לנשום ולשים לב לנשימות שלנו. כדאי לדעת שאם מעמיקים בנושא הזה של הנשימה יש לכך תוצאות מפליגות. ויש בכך לעורר את לב הנושמים, על משקל 'לעורר את לב המעיינים'.
