שלום חברים! רציתי לספר לכם שבאחד הביקורים שלי במז'יבוז' אצל הבעל שם טוב הקדוש, פגשתי ספר של הרבי מטאהש.
לא בטוח ששמעתם עליה, אבל קיימת חצר חסידית כזאת בקנדה בשם חסידות טאהש. האדמו"ר רבי משולם פייש מטאהש זצ"ל היה מפורסם בתפילותיו הממושכות. הוא נחשב לזקן האדמו"רים בארצות הברית וקנדה, עד שנפטר לפני שבע שנים. לפני כמה שנים הוציאו ספר שיחות ותורות של הרבי מטאהש, ושמו של הספר הוא 'עבודת עבודה'. הספר הזה מאוד נגע לליבי, ומצאתי את עצמי קורא בו עוד ועוד.
בכל אופן, בספר הזה, הרבי מטאש מספר אודות הסבא שלו ששכר מלמד לבנו. האדמו"ר ביקש מהמלמד שילמד עם בנו בכל יום שני נושאים. בשעה הראשונה המלמד ילמד את הנושאים התורניים הרגילים – גמרא עם מפרשים וחומש עם רש"י. בשעה הבאה, לעומת זאת, הם ילמדו סיפורי חסידים. הבקשה של הרבי הייתה, שהלימוד בסיפורי חסידים יהיה למדני כמו הלימוד בגמרא. הוא ביקש שישאל אותו שאלות לסיכום, ואפילו יבחן אותו על הסיפורים. זאת בקשה שנשמעת כמו משהו שיכול להוציא את החשק מלשמוע סיפור, אבל הכוונה הייתה לתת לילד הבנה עד כמה הלימוד של הסיפורים משמעותי. הרבי מטאש סבר שככל שסיפורי הצדיקים יותר מוטמעים אצל הילדים, כך תתחזק הערובה לקיום הלימוד התורני כולו.
באופן אישי, ממש התפעלתי לשמוע על הנהגה כזו של לימוד. מן הסתם היא לא נמשכה לדורות הבאים, אבל אפילו אם היא חד פעמית ונכונה רק לאדם מסוים, היא ממש מרעננת. כמה נפלא היה אם למשל בתלמוד תורה שבו אני גדלתי, היו לומדים בצורה כזאת! הרצינות ורמת החשיבות שנותנים בדרך הזאת לסיפורי הצדיקים, תורמות לקיום של שאר הלימוד באופן לא רגיל! בכל מקרה, גם אם לא זכינו לגדול כך, יש לנו כעת הזדמנות להשלים במקצת ולקרוא ברצינות סיפור חסידי אחד.
מלאכה בפנים ורבנות בחוץ
הסיפור הבא הוא על הרבי הזקן מאמשינוב – רבי יעקב דוד, שהיארצייט שלו מתקרב אלינו, בתאריך ד' כסלו הבא עלינו לטובה.
אחד החסידים שלו, יהודי בשם ר' משה מרדכי שהיה חלבן, היה עובר מבית לבית ומוכר חלב. פעם אחת, ר' משה מרדכי נפגש באמצע הרחוב עם הרבי הקדוש, רבי יעקב דוד. במילים שלנו אפשר להגדיר שהחסיד 'התפדח' מהרבי, בגלל המלאכה הפשוטה שבה הוא עוסק, ולכן הוא ניסה להתחבא מפניו כדי שלא יצטרך לדבר אתו באותו רגע. הוא ניסה לחמוק לתוך אחד הבתים הסמוכים, אבל הרבי זיהה אותו עוד קודם לכן וקרא לו לבוא אליו.
כדי להפיג את הבושה שלו, הרבי אמר לו וורט נאה על המשנה בפרקי אבות: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". הרבי הסביר של"רבנות" יש שני חלקים. חלק אחד הוא החלק של הרבנות והשררה, דהיינו הכוח והשליטה. החלק השני, והוא התוכן האמיתי של הרבנות, זאת היכולת לעזור לאחרים, לעסוק בצרכי ציבור באמונה ולהביא ברכה לכלל. בעצם, בכל עבודה ישנם שני הצדדים: המלאכה עצמה – שואב מים, עיתונאי או סופר סת"ם – ומעבר לעבודה עצמה ישנה השררה או המעמד החברתי שהיא נותנת. הרבי איחל לחלבן שיאהב את המלאכה שהוא עושה, וישנא את ה'יחסי ציבור' שמתלווים אליה.
שפלות של אמת
אם ננסה לחשוב מה עבר בראש של אותו חסיד, נבין שהוא חווה את המלאכה שלו ככזו שממקמת את בעליה במעמד נחות. הניסיון שלו להתחמק ביטא רצון שלא להתעמת עם העובדה שהוא עוסק במלאכה שהוא עצמו לא מעריך אותה. הרבי, באיזשהו מקום, בא בעצם להוכיח אותו על מידת הגאווה. הוא חשף בפניו שהבושה היתרה שלו לא מצביעה על ענוה ושפלות, אלא דווקא על ההפך – השאיפה להיות מכובד יותר. היא באה מתחושה של: "הייתי רוצה להיות במקום אחר, שהוא האמיתי לפי המעמד שלי…"
הרבי בא לכוון אותו לשפלות של אמת. ענוות אמת מכוונת לאהוב את התוכן של מה שאני עושה, ולא את המראה של המלאכה הזאת בעיני החברה. אהבת המלאכה ושנאת הרבנות הן באותו מעשה עצמו. צריך לאהוב את העשייה – לתת שירות מכל הלב, עם חיוך ומאור פנים, ולשנוא את כל מה שקשור לשאלה איך מסתכלים עלי ומה התדמית שלי בעיני הסביבה. זאת הנקודה שחז"ל באו להרחיק אותנו ממנה.
הסיפור הזה ממש נותן לנו מקום לעיין ולעבוד בהקשר של ההבחנה היפה שהוא נותן. זאת תובנה שצריך ליישם בכל תחום – לאהוב את התוכן הפנימי ולהשתחרר מהחיצוניות. אמנם חז"ל אמרו "לשנוא" את הרבנות, אבל למילה שנאה אין יחסי ציבור כל כך טובים… לכן יותר פשוט להגדיר את ההתרחקות מהצורך בתדמית כשחרור מהחיצוניות. אהבת המלאכה היא לא רק התחברות למלאכה, אלא ממש להכניס שם אהבה, ומתוך כך אפשר יהיה להשתמש באותה אנרגיה כדי להתרחק מכל מה שלא מקדם אותך באמת.
לחיים חברים יקרים! נראה לי שאפשר לומר על זה הדרך: "אהוב את הלחיים ולא את המשקה!" – "אהוב את הלחיים", כלומר את אהבת החברים הישיבה בצוותא ותוספת החיות, ולא את המשקה האלכוהולי שהוא בסופו של דבר החיצוניות של העניין. כשאוהבים את ה'לחיים', אז באמת לא כל כך משנה אם שותים יי"ש או בכלל תה או כל משקה אחר – העיקר הוא בתוספת החיים. לחיים!
