שלום חברים! כולכם יודעים שהשבת של פרשת בשלח נקראת "שבת שירה". סבא שלי עליו השלום היה חסיד של רבי חיים מרדכי, האדמו"ר מנדבורנא, שנפטר בשנת תשל"ט. לסבא הייתה קביעות כל שנה ב"שאבעס שירע" – כלומר, שבת שירה – לנסוע לשבת עם הרבי בבני ברק. סבא היה גר בחיפה, ולבני ברק הוא הגיע רק לעיתים רחוקות. כך שכבר בתור ילד, שבת שירה הייתה שבת מאוד חגיגית בשבילי. כל המשפחה התרגשה לקראת הביקור השנתי.
בכל אופן, בשבת שירה כל המשפחה ידעה שסבא מגיע לרבי, ואז ממילא גם כל הדודים – החתנים שלו והילדים שלו – היו באים גם כן לטיש המיוחד, למרות שהם לא היו חסידים. גם עבור אבי מורי שליט"א, זאת הייתה השבת השנתית, שלכבודה הוא היה הולך לטיש, טיש "שאבעס שירע". אלה זכרונות משפחתיים, וכמובן במקומות רבים נוספים יש טיש מיוחד, והחסידים נוסעים לרבותיהם לכבוד שירת הים, כך שהשבת הזאת מהווה חוויה מיוחדת עבור יהודים רבים.
תקשורת מקרבת
בשביל לומר שירה בלב שלם, צריך להיות בעמדה של ענווה. להסכים להיות נזקק, להתפעל מהישועה שהגיעה אליי כשהייתי חלש, ומתוך כך לשיר בלב שלם. העמדה הזאת איננה קלה, אנחנו מעדיפים לעטוף את החולשות שלנו כדי לא לעמוד מולן, ובהמשך פרשת השבוע שלנו אנחנו פוגשים את הקושי הזה.
אחרי האירוע הכביר של שירת הים, מתחילים המסעות במדבר הגדול. עם תחילת הנסיעה, מתחילות גם התלונות של העם על משה, וגם מהן אפשר ללמוד דבר גדול. אתם יודעים שיש טכניקה בקשר בין אישי, שנקראת 'תקשורת מקרבת'. מעניין שבלשון הקודש אלו אותן אותיות: מצד אחד 'תקשורת מבקרת' שהיא גורמת ריחוק, ומצד שני 'תקשורת מקרבת' שגורמת לחיבור וקרבה.
ביחסים בין בני זוג, וגם בכל קשר אנושי אחר, אם תפנה אל הצד השני בתלונה, בצורה של האשמה, הפנייה שלך תסגור לו את האוזניים ואת הלב. התלונה מונעת, ולא מאפשרת התקרבות אמתית. לעומת זאת, הדרך הראויה והרצויה כשבאים לבקש משהו, היא להפוך את התלונה לבקשה.
במקום להתלונן על השני, תנסה לומר לו מה אתה צריך. אולי בצורה עדינה יותר – תאמר לו מה אתה מבקש. התובנה הזאת די נפוצה בימינו, בעולם של המאמנים שמדברים על תקשורת מקרבת – להפוך תלונה לבקשה. מה שהתחדש לי בעקבות פרשת בשלח, הוא שכבר רש"י הקדוש מדריך אותנו בדרך הזאת.
המציאות האמיתית
על הפסוקים שאחרי שירת הים בהם בני ישראל מתלוננים: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה?" אומר רש"י כך: "ושָׁם נִסָּהוּ: וְרָאָה קָשִׁי עָרְפָּן שֶׁלֹּא נִמְלְכוּ בְּמֹשֶׁה בְּלָשׁוֹן יָפָה: 'בַּקֵּשׁ עָלֵינוּ רַחֲמִים שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת' אֶלָּא נִתְלוֹנְנוּ!". אפשר להתלונן, ואפשר לבקש יפה.
אחד הניסיונות שכל אחד מאתנו עובר בכל מצב שלא מסתדר לנו, הוא דרך התגובה שלנו. צריך לשים לב שבביקורת יש משהו שלא רק שהוא לא מקרב בין האנשים, אלא גם מונע מאתנו לפגוש את המציאות האמיתית. העמדה של התלונה אומרת: 'לי ברור איך המציאות צריכה להתנהל – למה לא הכל נעשה כפי רצוני?'. לעומת זאת, העמדה של הבקשה היא עמדה של ענווה. אני אומר מה אני צריך ומה אני מבקש.
למשל, אם אני מתקשר לחבר והוא לא חוזר אלי, באופן טבעי אני חושב בכיוון של תלונה: 'למה הוא לא מתחשב, לא סופר אחרים' – קודם כל תלונה. הלימוד הוא איך לחשוב ולומר את אותו עניין בדרך של בקשה: "אם תוכל בבקשה, אני מאוד אשמח אם כשאני מתקשר אליך, תתקשר אלי אחר כך בחזרה".
חברים יקרים! דעו לכם, כשמתחילים ללכת עם הנקודה הזאת רואים נפלאות! הדברים של רש"י כאן הם ממש פריצת דרך! היה אפשר לצטט את הרעיון הזה מפסיכולוגים מבורכים של ימינו, שיהיו בריאים. אבל רש"י כאן ממש מתמצת את כל העניין: אם יש מציאות לא רצויה, מה עושים? מדחיקים, מתעלמים או מתכחשים? רש"י אומר לנו – לא. הביעו את הצורך שלכם, אבל ממקום של ענווה. ממקום של חולשה.
הסיבה לכך שאנחנו מתלוננים ולא מבקשים, היא בגלל שאנחנו לא מוכנים אף פעם להיות במצב של חולשה. להיות בעמדה של הנצרך שבא לבקש. רש"י הקדוש בפרשת השבוע מלמד אותנו לא לפחד להיות מבקשים, ולהתחיל ולהתחזק בעבודה של הפיכת כל תלונה לבקשה.
