שלום חברים. בלוח 'היום יום' הנפלא של הרבי מלובביץ', בתאריך כ"ב בטבת, יש אמירה של הרבי הרש"ב שאמר כך: "חוב גמור על כל יהודי לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות כל מה שבכוחו לעשות, ויותר מכפי כוחו, לדאוג לפעול על ילדיו שילכו בדרך שבה מדריכים אותם". וואו, איזו הזמנה נהדרת למדיטציה ייחודית – לחשוב על הילדים כל יום חצי שעה, כולל פירוט על מה לחשוב: "שילכו בדרך שבה מדריכים אותם".
למה באמת ילד לא הולך לפעמים בדרך שבה מדריכים אותו? לפעמים עולה בו התנגדות כי הדרך לא מותאמת לפי מידתו, לפעמים אנחנו דורשים דברים שאנחנו בעצמנו לא מקיימים… לכן ברור שעלינו לפעול בעניין הזה ולמצוא את הדרך להתקרב אליו. כידוע, כשאנחנו חושבים על מישהו הרבה, ובמיוחד אם זה יום אחר יום, הוא מרגיש את זה. ולכן העצה של הרבי, לחשוב כל יום חצי שעה על הילדים – איזו קרבה נפשית היא פועלת!
יש כאלו שמכירים את האמירה הזו משנים קדמוניות, אולי אפילו בכל שנה הם קוראים אותה בתאריך שלה בלוח 'היום יום', שוהים כמה שניות ואומרים "איזה רעיון יפה! אם רק הייתי יכול לבצע את זה…", ועוברים להמשך העשייה היום־יומית שלהם. לכן אני ממליץ למי שיקרא את הדברים וישמע אותם, לנסות בהתחלה פעם אחת בלבד במשך חצי שעה לחשוב על הילדים, ולטעום מה קורה בחשיבה הזו – מה עולה ומתגלה שם.
לדחות או לקרב?
אני מבקש לקשר את הנושא למשפט בספר התניא. ביום שישי, כ"ד בטבת, חל יום ההילולא של האדמו"ר הזקן, ובפרק החשוב בתניא – שמכונה ה'לב' של התניא – שהוא פרק ל"ב, העוסק בליבון מצות אהבת ישראל נכתב כך: "צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'". בפשטות, הדברים נאמרו ביחס לאנשים שרחוקים מתורה, אבל בימינו אפשר לקחת את המילים הללו ולהשתמש בהן אל התא המשפחתי – גם את הנשמות והנפשות הקרובות אלינו "צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'".
תשמעו סיפור: האדמו"ר הזקן מינה את הבן שלו, רבי דובער (לימים האדמו"ר האמצעי), לחנך את האברכים הצעירים בחינוך חסידי, כשאופי החינוך היה בקירוב גדול גם כלפי אלה שהיו זקוקים ל'תיקון'. בעגה החסידית, מישהו שזקוק לתיקון הכוונה שמשהו לא בסדר איתו ברוחניות והוא ראוי לתוכחה ולנזיפה, ובכל זאת רבי דובער היה מקרב אותם בחבלי עבותות אהבה.
הייתה תקופה בה במשך כמה חודשים רבי דובער לא היה בקו הבריאות, וחברו הקרוב, שהיה גם מתלמידיו הקרובים של אדמו"ר הזקן, ושמו רבי אהרן מסטרשלה, החליף אותו ועסק בחינוך והדרכת האברכים. רבי אהרן, בשונה מרבי דובער, היה יותר תקיף. אם הוא היה מבחין במישהו שמתנהג בצורה לא ראויה – לפעמים היה דוחה ומבטל אותו, וכך הוא גם חינך את האברכים.
פעם אחת הוא היה ב'יחידות' אצל אדמו"ר הזקן, והתלונן שהלימוד שלו בכלל והתפילה בפרט איבדו את החיוּת הפנימית. אגב, לפי התלונה שלו משמע שהוא טעם בעבר חיוּת והתלהבות… והרי אין דבר יותר גדול מאשר לטעום לימוד ותפילה עם חיות פנימית. הרבי, אדמו"ר הזקן, נשען על זרועותיו הקדושות ונכנס לדבקות. זאת תנועה שחוזרת על עצמה פעמים רבות בסיפורים על אדמו"ר הזקן, שמישהו פנה אליו בבקשה מסוימת והוא היה נכנס לדבקות, כשרק אחריה היה משיב לו על הבקשה.
לענייננו: כעבור זמן הגביה הרבי את ראשו הקדוש ואמר: "פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ (איוב לד, יא). ההנהגה מלמעלה היא מידה כנגד מידה. מי שדוחה יהודי, אפילו בכוונה לשם שמים לטובתו, נוהגים איתו מלמעלה באותה מידה ונועלים בפניו דלתות ושערים; ומי שמקרב יהודי – מקרבים אותו מלמעלה ופותחים לו שערי היכלי תורה ועבודה"…
הסיבה שלפעמים אנשי מעלה דוחים את המחונכים שלהם, איננה כי חלילה יש להם מידות לא טובות, שהרי רבי אהרן מסטרשלה היה איש קדוש ונפלא; אלא שלפעמים אנחנו מביאים את הסטנדרטים שלנו אל האחרים. אנחנו צריכים לזכור איזה עבודה עשינו עם עצמנו, איזה התגברויות, הכוונה והדרכה קיבלנו, כמה תפילות היו לנו בדרך – ולדעת שהמחונך נמצא במקום אחר לגמרי.
ישנם דברים רבים בעבודת ה' שיש לאדם להשתמש בהם רק כלפי עצמו, ו'ביטול' הוא אחד מהם, כאשר ביחס לזולת אנחנו צריך לנהוג במשנה זהירות. "הדרך האמיתית היא", הוסיף האדמו"ר הזקן ואמר לרבי אהרן, "שאת הזולת צריך לחזק ולקרב באהבה רבה, כי סוף־כל־סוף לפי האמת כל דבר טוב שהזולת עושה, קטן ככל שיהיה – אפילו תנועה קלה – הרי זה גדול וחשוב מאוד באספקלריה הזכה והמאירה של החסידות".
למשוך את הילדים במחשבה
חברים יקרים, הסיפור הזה טוב כלפי תלמידים, חניכים ומחונכים, ואני מבקש לצרף את האמירה הזאת של האדמו"ר הזקן יחד עם האמירה של הרבי הרש"ב לחשוב כל יום חצי שעה על חינוך הילדים, וכך נוכל למושכם בחבלי עבותות אהבה לתורה ועבודת ה'.
יש לנו, אם כן, הזמנה לחוות דבר שאולי טרם הכרנו: להכין מחברת ולרשום מה גילינו כשחשבנו חצי שעה על הילדים. אגב, זה נכון גם למי שילדיו כבר גדלו ואפילו נישאו וכבר אינם שוהים במרחב הביתי. פתאום אנחנו שמים לב שיש לנו ציפיות וחלומות כלפיהם, יש לנו יעד שהיינו רוצים שיגיעו אליו, איזה טוב שאנחנו רוצים שיופיע בחייהם, וכך זה מעורר אותנו לשאול: היכן אני בעניין הזה? האם יש משהו שאני יכול לעשות לצורך זה בכוחי? או לפחות להתפלל על זה ולרצות את זה?
למרות שמקודם הצענו לטעום את התרגיל המחשבתי הזה לפחות פעם אחת ולראות מה קורה, עכשיו תארו לעצמכם איזה פלא יהיה אם נתמיד בזה עוד יום ועוד יום… כמו שכתוב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – זה יציף גם בילדים את אותן התחושות שאנו חשים כלפיהם. וכמו כן, אל לנו לשכוח שגם בתוכנו יש ילד פנימי שרוצה שיחשבו עליו חצי שעה ביום, ואנחנו צריכים לשקול מה יאפשר לו ללכת עם אותם תכנים ורעיונות שאנחנו רוצים להנחיל לו.
לחיים, שבעזרת השם יהיה לנו הכוח לחשוב לכל הפחות פעם אחת, ושיהיה לנו הכוח להכין מחברת מתאימה לצורך כתיבת התחושות והמחשבות. וגם בשבת קודש אין פטור מזה, ואדרבה: שבת קודש זה הזמן הנפלא ביותר כדי ליישם את כל מה שדיברנו בתובנות, רעיונות, חוויות והשראה שתעלה במהלך השבת, וכמובן – מיד אחרי הבדלה אפשר לתעד את הכל ולרשום במחברת.
לחיים לכבוד האדמו"ר הזקן, לחיים לכבוד בנו האדמו"ר האמצעי שלימד אותנו איך לחנך מתוך רכּוּת ונעימות, לחיים לרבי אהרן מסטרשלה שבזכותו יש לנו סיפור כזה, ולחיים גם לרבי הריי"צ שהסיפור המיוחד הזה תועד והגיע לידינו דרך המכתב שלו שנדפס ב'אגרות קודש'. לחיים לחיים!
