איזה פרק הוא פרק ה', פרק חביב עלי במיוחד. אנחנו יודעים שיש לנו נפש אלוקית, למדנו על החלקים שלה, על הלבושים שלה, מחשבה-דיבור-ומעשה, אבל השאלה הקשה היא: איך להזין אותה? איך לחזק אותה בתוך העולם? היא קיימת אצלנו, אנחנו "חלק אלוק ממעל", השתלשלות גמורה ממש של הקב”ה, אפילו פשוט שבישראל. אבל איך אנחנו מחזקים את זה? אנחנו יודעים שיש לנו עבודה, להתגבר, לרצות, לבחור בטוב. אבל איך אנחנו יכולים לקבל את הכוח? הכוח הבסיסי בשביל שנוכל לחזק בנו את הטוב, שיהיה לנו יכולת לבחור ולהתגבר בתוך העולם הזה?
מלמד אותנו ספר התניא לימוד מיוחד כל כך: יש מזון עמוק מאוד, טהור מאוד, ממש 'נטיף' אלוקי, טהור בלי שום ערבוב של העולם שלנו, בלי "ויהי ערב ויהי בוקר", שנמצא בעולם שלנו. המזון הזה מתאים בדיוק לנשמה האלוקית שלנו, לצדיק הגמור – הצדיק הגמור שבדור שאנו מתקשרים אליו, והצדיק שבנו – והמזון המופלא הזה הוא התורה הקדושה.
המצוות, כפי שלמדנו בפרק ד', מקיפות אותנו, נותנות לבושים לנפש האלוקית שלנו. יכולת לחיות בתוך העולם ולהתחזק בתוך העולם וזה מצוין. אבל התורה הקדושה, כמו שלומדים בפרק ה', היא לא בדיוק ככה – את התורה אנחנו מקיפים בתוך שכלנו. אנחנו לא רק מקיימים אותה במעשים שלנו, אנחנו מקיפים אותה בתוך שכלנו והיא הופכת להיות מזון לתוך הנשמה שלנו.
נבין את הנקודה הזאת קצת יותר: כשאנחנו מקיימים את המצוות, אנחנו במידה מסוימת פועלים של הקב”ה, אנחנו מתקנים את הדברים שנמצאים מקולקלים פה בעולם הזה. כמובן, הבחירה בכך היא דבר גבוה מאוד, אבל עדיין המצוות הם לבושים. לעומת זאת, כשאנחנו לומדים את התורה, ושכלנו תופס את התורה, מעבד את התורה ומבין אותה, אנחנו הופכים להיות שותפים לקדוש ברוך הוא. שותפים ממש, כמו תאומים לקב"ה, "תמתי" – תאומתי". ואפילו "אִמִי"! אנחנו כביכול מולידים את הקב”ה בעולם. כיוון שאנחנו תופסים את התורה, מבינים, מחדשים, שואלים ועונים כפי שכלנו בתורה הקדושה, אנחנו ממש כוללים אותה בתוכנו, ממש דביקות "רוחין ברוחין" – זו התורה הקדושה. לכן, כשאנחנו לומדים את התורה, מבינים ומשיגים אותה, יודעים אותה וזוכרים אותה, אנחנו הופכים להיות ממש חלק ממנה. וכמו האוכל המקיים את האדם, כך התורה מקיימת את הנפש האלוקית שקיימת בתוכנו.
כשאנו לומדים תורה, השכינה שורה בנו, ממש כמו שכתוב במסכת אבות ובעוד המון מקומות בש"ס. "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" – כשאדם מדבר בתורה, הקב”ה מדבר בתוכו. כשהוא מחדש בתורה, הקב”ה עוד יותר בתוכו. ושאדם זוכר ויודע את התורה, הקב”ה עוד יותר בתוכו. לכן חידש אדמו"ר הזקן בספרו שולחן ערוך בהלכות תלמוד תורה, שישנה מצוות ידיעת התורה, ידיעת תרי"ג מצוות וידיעת פרטיהן לדינא, לדעת את עיקרי הטעמים שלהם. ולכן גם הרבי מלובביץ תיקן ללמוד את 'הרמב"ם היומי' – כדי להקיף את התורה ולדעת אותה בשכלנו. אדם שיודע ומקיף את התורה, יודע הלכות כלאיים, הלכות תרומות ומעשרות, הלכות טומאה וטהרה, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, יודע סוגיה בתוספות – הוא ממש יודע את ה', ובזה כוח הנפש האלוקית מתגבר.
המצווה של לימוד התורה כשלעצמה היא כמו כל המצוות – היא דורשת עמל, בחירה, יגיעה והחלטה ש'אני רוצה ללכת אחריך ה", וכשאני מתיישב ללמוד אני מקיים בתוכי את הבחירה של הלבושים של הנפש האלוקית שלי, אני מחליט להתגבר על היצר הרע ועל הדברים הבטלים, "כל שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק – 'כי דבר ה' בזה'". אבל כשאני לומד תורה בפועל, ואני יודע את התורה ותופס אותה, אזי המדרגה שאני זוכה אליה היא מדרגה שהנפש האלוקית שלי הולכת ומתעצמת ומטהרת בתוכי.
אשרינו שהקב”ה נתן לנו את התורה וכך אנו זוכים לייחוד עם ה' באופן שאין לו השגה אפילו בעולם הבא, כמו שאומר אדמו"ר הזקן בפרק שלנו "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". כי בחיי העולם הבא יש השגות כאלה ואחרות, אבל המדרגה שהתורה משתלשלת בה בתוך העולם הזה, כשהקב”ה בוחר בעבודה שלנו פה בעולם הזה, היא מדרגה אפילו גבוהה יותר. מדרגה בה יש לנו ממש אחיזה בו יתברך. אשרינו.
