רן גווילי, גיבור ישראל שיצא להילחם בשביעי באוקטובר, הוא החלל האחרון שחזר מעזה. באוהל האבלים של משפחתו ביישוב מיתר גיליתי הרבה דברים על עם ישראל ועל הרוח היהודית.
רני אהב לרכב בשטח, ובמשך השנתיים וחצי של המלחמה ארגנו חבריו של רני רכיבות שטח בגבעות סביב ביתו. בית הכנסת ביישוב היה מקום שרני הרבה לשהות בו, ומאז שנעדר התקיימה בכל ראש חודש תפילה מיוחדת למענו. בבית הכנסת הזה הוא עלה לתורה ביום כיפור האחרון לחייו, עם כתף פצועה, כדי לקבל את ברכת הדרך – מבלי שידע מה עומד לקרות.
באוהל המשפחה אפשר היה לשמוע עשרות סיפורים מהוריו וחבריו, ממשפחות שכולות שבאו לנחם, מפצועים, מחטופים, ומכל מי שהלב נשא אותו להגיע לשם. האמונה וההשגחה היו נוכחות שם בכל סיפור. כל אחד בא לספר את הזווית שלו על המציאות ועל המלחמה, אבל מעל הכול – הייתה שם אמונה.
גם סביב סיפור החילוץ שלו נשמעו גימטריות וסיפורים שנדמים מעל הטבע. כאילו ברור שיהודי חי בתוך מרחב של השגחה בכל רגע. "רן" בגימטרייה 250 – בדיוק כמספר הגופות של העזתים שהוצאו עד שהגיעו אליו. אביו, איציק, מספר שגופתו נשארה שלמה, והכוח בזרועותיו כפי שיצא מהבית בשמחת תורה. "אני לא יודע מה זה אומר", תהה האב בקול, "אבל אומרים שזה עניין של צדיקים."
צוות החיפוש התעקש להמשיך לחפש גם כשהמערכת שידרה להם: די, אין מה להתעקש. במהלך החיפושים התפלל הצוות מנחה. מישהו שנקלע לתפילה הרגיש שהוא חייב לומר להם משהו:
"עוד שלוש שעות תמצאו את רני", פסק.
"איך?" שאלו.
"אני לא יודע. זה יקרה. הרגשתי את זה בתפילה."
ואכן, כך בדיוק קרה.
במהלך הוצאת הגופה נשמעה זעקה לשמיים. אחד המחלצים, בעקשנות ובכאב, קרא: "לרפואת אשתי שחולה במחלה!…". ביום ראשון שאחרי זה נאמר להם בבדיקות: אין מחלה. הכול נעלם. נס גדול שסופר בפשטות, כמעט בלחישה.
נו באמת, זה אמיתי? כן. שמעתי את זה מכלי ראשון. זה קרה באמת. סיפורי צדיקים עם נשמות של יהודים בכל פינה. ועוד קרוב משפחה מגיע, עם רמז וסיפור נוסף. וחסיד משוחח עם הדודה מבאר שבע כאילו היו אחים מזה שנים.
מה היה שם באוהל הזה שחיבר בין כולם? הכאב סביב הלוחם הגיבור? ההזדהות עם המשפחה? אולי. אבל מה שאני הרגשתי, כשעמדתי שם עם בני בן ה־11, שהשתומם מהמאורע הלא מוכר – היה התדר היהודי. הגורל היהודי. ההשגחה. הקשר. החיבור החזק בין כולם, ללא מסכות של תקשורת או מגזרים. רגע נדיר, אמיתי, של נתינה ושל ליטוש היהלום הפנימי של כל אחד.
בדרך ממיתר ראיתי מחוץ לכמה בתים את תמונות הנופלים. דגל יחידה, דגל ישראל ותמונה. כל כך בולט, כל כך נוכח החיבור הזה, שבוודאי מורגש בכל בית. זו הנחמה, המתנה המיוחדת, שיש לנו כעם יהודי – יש לנו אחד את הלב של השני.
משם, דרך כביש 60, חזרתי לגוש עציון צפונה. שנים לא נסעתי בכבישי דרום הר חברון. פריחת השקדיות והצהוב של שיחי החרדל מילאו את העין. שלטים בצד הדרך סימנו על עוד חווה שנולדה בארץ. עוד יהודי גואל אדמה, מיישב את הארץ. יהודי קטן, פשוט ושייך לכולם – כמו שאמרו על רני באוהל שלו. הוא לא היה דמות של גיבור־על, אלא יהודי פשוט. חזק. מאמין. צנוע.
ארץ ישראל משיבה לנו את האור שלה, בחוות ובגבעות שצומחות מדי שבוע. אור חוזר. אור מחבר. תודה, השם, שאתה שולח לנו נחמה כזו – נחמה שאי אפשר לפספס.
חודש אדר כבר כאן. החודש שמחזק בי את הידיעה שלכל דבר יש פוטנציאל היפוך לטובה, מעבר למה שאני יכול לשער. לא אתפלא אם בחודש הזה, המן האיראני ייתלה על העץ הגבוה ביותר בטהרן.
אירועים שמתרחשים כיום היו נחשבים בלתי מציאותיים לפני שנתיים או שלוש. איך זה קרה? פורים. אדר. מתחת לחיי היום־יום נכתבת מגילה. לא בכל יום רואים אותה, אבל תוצאותיה עולות מעל פני המציאות ומוכיחות לנו שההשגחה קיימת. השאלה היא רק אם נבחר לראות אותה, בהסתר או בגילוי.
כל יום יכול להיות פורים. בכל יום במזרח התיכון נכתבת עוד מגילה, עוד השגחה, ועוד מזימה לכלותנו שנופלת לתהום. פורים הוא כוח שמראה לנו את המציאות, ואת היכולת להפוך הכול לטובה. פלא שאנחנו קופצים משמחה?
אז למה לא כל יום פורים? כי אי אפשר כל יום לשתות ולהתבסם. אבל אפשר כל יום לבחור לראות את ההשגחה הגלויה. לראות אותה – ולשמוח. ברוך שעשני יהודי. כמו בפורים.
