כשהייתי בכיתה ג' לקחו את הכיתה ליום כיף לימודי, ללמוד על כוכבי השמים. נסענו לפלנטריום! חוויה הוליסטית. החושך, הסאונד, המבנה עם התקרה העגולה, עליה מקרינים את כל צבא השמים באור לבן זרחני. לראות את מאדים, נפטון, פלוטו באופן כל כך מוחשי ואת השמש על כל פלאיה.
לקראת הסיום קרה משהו מרגש. מוסיקת הרקע השתנתה, אור זריחה צהוב־אדמדם האיר את המבנה העגול, והקריין אמר בקול נרגש: "כל מה שראינו לא משתווה לפלא הגדול ביותר: כדור הארץ. המקום בו נוצרו החיים!".
כחול הים וירוק העצים התגלה על המסך. התרגשנו, חשבנו שהוא סיים, אבל לא. "ויש פלא גדול אף יותר – המוח האנושי, האדם", והקריין תיאר את היכולת המופלאה לחשוב, ליצור, להרגיש לגלות את המדע…
עם התחושה הקוסמית הזאת יצאנו למגרש החניה של האוטובוסים ולשמש של הצהריים.
בחנוכה האחרון, בעקבות הופעה, נסענו לאילת. בשיט משפחתי ירדנו לקרקעית האונייה, עשויה זכוכית, דרכה רואים את השוניות המדהימות, אלפי דגים צבעוניים. מישהו טען שראה דולפין קופץ מרחוק… אבל הרגע המדהים באמת היה כשמתחת לאונייה פתאום הגיח צוללן. אמיתי. בן אדם משוטט לו במים!
וואו, זה היה הפלא הכי גדול. מה אתה, 'אחד משלנו', עושה שם עם כל התמנונים?!…
אז נזכרתי בקריין ההוא בפלנטריום בכיתה ג. הפלא הכי גדול הוא האדם. הפלא הגדול הוא אתה!
ועכשיו, תנו לי לדמיין פלנטריום ברוח הבעל שם טוב, רוחני. הסרט היה ממשיך: "יש פלא יותר גדול: הנשמה. אותה אי אפשר להקרין על מסך. היא המסע של החיים שלך, בן אדם, לבקש אותה, להתגעגע לנשמה שבתוכנו. רק לחשוב שיש בנו חלק ממשי ממי שברא את כל מה שראית על תקרת הפלנטריום.
כבר כתב פעם עמיחי שפעם שמע מדריך טיולים אומר: "אתם רואים שם את האיש עם הסלים?
לידו עץ, ומשמאל לעץ חומה ומעליה קשת היסטורית…" אם היה המדריך אומר: אתם רואים את הקשת? לידה חומה ולידה עץ? מימין, יש שם סלע ועליו אדם נח מעמל יומו, אולי מתפלל לא־לוהיו – הייתה באה גאולה לעולם.
בפרשות שבועות אלה אנחנו מתחילים לרדת למצרים, בני ישראל יוצאים לגלות. זמן טוב לגלות את הנשמה, בלימוד, בחסידות, בהתבודדות, בניגון. לפחות להתפעל ממנה כמו מאותו צוללן שהגיח לנו מתחת לאונייה. וואו! נשמה, את פלא גדול. תודה אבא!
