העלון 'קרוב אליך' הופך חלק מחיי. בעיניי, הכתיבה הזו היא חלק מעבודת השם, ולכן גם אני מצדי מרגיש יותר קרוב אליכם לספר לכם עוד על חיי.

אני מנסה לכתוב על השידוך שלי, שבעקבותיו זכיתי באשתי האהובה. כמו כל דבר בחיי, זה היה סיפור מוזר במיוחד שקשור לטלוויזיה ולהרבה הרבה השגחה ומלאכים ושליחים של השם.

לפני 14 שנים, בכ״א אדר ב' תשס"ח, שנת שמיטה, על גבעה ביער ליד ירושלים התכנסו 40 אנשים לחופה קטנה. באוויר היה ריח של נס, השגחה, מאורע שהוא מעל הטבע.

כשנה קודם לכן, באיזה בית בישראל הטלוויזיה דולקת והבית מתנהל בחייו. ציפורה פייגא, אמא של אשתי, מדברת עם אשתי על השידוך שלה. "מהקמח הזה עוגה לא תצא", היא אמרה לה ביידיש. מה הכוונה אמא? "הוא לא החתן שלך". למה את אומרת את זה? "אני פשוט רואה, זה לא הוא". אז מי כן? שאלה הבת. "זה שבטלוויזיה". מי? זה שמדבר עם הערבים? הוא? "כן. הוא מזכיר לי את סבא מנדל".

סבא מנחם מנדל פוסלניץ, ניצול השואה, היה סיפור של נס מהלך. הוא סיפר על אמו הרבנית פייגא, אישה קדושה שהייתה לה ממש רוח נבואה. אפילו הגויים היו מתייעצים איתה ומגיעים לקבל ממנה ברכות.

אמא, הרבנית פייגא, אמרה למנחם מנדל לפני השואה, "עומדת להגיע סערת מוות, ואתה תישאר היחידי מכל שמונת אחיך ואחיותיך. תתכונן, מנדל הצעיר, אל תתייאש, תמשיך אותנו".

כמה שנים לאחר מכן. סביב בור הגופות במחנה הריכוז בוכנוולד, חיילים אמריקאים מתבוננים בערימת הגופות. בתוך כל המוות, מנחם מנדל הקטן שנמצא בפנים זוכר את נבואת אימו ולא מתייאש. הוא מזיז את ידו.

שלד אדם מוצא מתוך הבור ומתחיל חיים חדשים. מנחם מנדל בחר באותו רגע לחיות חיים שבהם כל תנועה קטנה היא הרגשה, הכל יקר, ויש רק אהבה וטוב. כל צמח, כל עלה קטן, כל משב רוח וכל בן אדם הוא טוב. אלוקים עושה רק טוב. הוא יצא מהמחנות לחיים שבהם חינך את שתי בנותיו בתמימות, בפשטות, בענווה, לראות רק טוב.

אמא של אשתי, חמותי ציפורה פייגא, נקראה על שם סבתה שנספתה, אותה לא ראתה מעולם. גם לה הייתה אותה רוח נבואה, היא התעקשה למצוא את הבחור מהטלוויזיה והצליחה, השידוך הוצע ותוך זמן קצר עמדה חופה חסידית וקדושה, בה היא אמרה שזה היום המאושר בחייה. מעולם לא נלחמה בכוחנות על משהו, והשידוך היה פעולה יוצאת דופן בחייה.

מורה עם עין טובה במשך 30 שנה בבית ספר. מעולם לא הענישה, לא נתנה ביקורת, לא אמרה דבר רע. רק התבוננה בחיוך על העולם הטוב של הקדוש ברוך הוא.

כשהייתה באה לבקר אותנו ואת הנכדים, לא אמרה אף פעם אסור או מותר. לא כעסה, פשוט הכילה ואהבה. שיטת חינוך ללא שיטה. כוח עצום ללא כוחנות. אין ייאוש, כהגדרה בסיסית בחיים.

לפני כמה שנים, כשגילו אצלה את המחלה, היא נרתמה לעוד קרב. ניתוחים, טיפולים ותמיד בלי להתלונן. אפילו לא פעם אחת. מעין עולם בו לא סיפרו לה שיש כעס ביקורת ותלונה. שקט פנימי וכוח עצום. תוך כדי המחלה היה ברור לה שממשיכים, שעוברים את זה… עוד שנה, ועוד מאבק שקט.

יום לפני עליית הנשמה היא תהתה מתי תתחזק ותחזור לעצמה, ואמרה לאשתי ״אסור לי להתייאש״, בעודה בגופה הכחוש והגוסס ועיניה התכולות מחפשות עתיד. אין רע בעולם, זו לא אופציה.
היא חיכתה לכל אהוביה שיגיעו וברגעיה האחרונים, בזמן ששרו לה "תהא השעה הזו שעת רחמים…", נתנה מאורה ואהבתה ובלי קול זעקה: אבא…

74 שנות חיים בקרב עצום ושקט, ובידיה הנשק שבמשך כל חיינו הרוחניים אנחנו מחפשים. חמותי היקרה ציפורה הוכיחה לי שאפשר לחיות בלי כעס אפילו לא פעם אחת. שהכל טוב, אם אתה בוחר לראות את זה.

עכשיו בכל פעם שאני נתקל במארב בחינוך הילדים, אני חושב לעצמי מה הייתה עושה סבתא ציפורה. יש להניח שזה היה משהו אחר לגמרי מהטעויות שלי.

לא רק כשעלתה לעולמה הבינו ילדיה ותלמידיה ועשרות מכריה מי היא הייתה. גם בחייה הרגשנו מה היא באמת האישה, האמא, המורה… היקרה.

בנה ליאור כתב בהספדו ״… חייבים להמשיך את דרכה, דרך חינוך לאהבה. עלינו לחדש לילדינו כל רגע ושנייה, להסביר שכל רגע של נשימה זו אחדות מופלאה. אימא שלנו היא אור, אור של חירות ואהבה, אור של נתינה ומחילה, אור של איפוק ונחמה, של הסתפקות ונתינה. אמא היתה פלא והתגלמות של אור תכלית של לעתיד לבוא, של הכלה ואיפוק. אימא כעת בגן של עידון עם נשמות חסידים וצדיקים. אימא שלנו חסרה בעולם הגשמיות והעשייה…".

אני עמדתי שם והודיתי לה שוב על השידוך, ושזכיתי בעוד מורה שהראתה לי שלא רק הכל לטובה, אלא בעצם הכל ממש טוב. יש רק טוב בעולם הזה. ושאין ייאוש זה לא רק סטיקר, זה ככה.

לעילוי נשמת חמותי ציפורה פייגא בת מנחם מנדל וחנה אסתר. נתגעגע עד יבולע המוות לנצח ותימחה כל דמעה. אורך יאיר בנו באור יקרות עד התחייה.