העיניים רואות את העולם הזה, הידיים נוגעות בו, האוזניים שומעות, קולו מנסר בחלל. אין עוד מלבדי, העולם הזה שואג. הלב מתמלא או בדאגה או בשמחה, מענייני העולם.
המחשבות שועטות, בועטות בגולגולת מבפנים, תילי תילים, הרי הרים של הרהורים. אעשה כך, כך אעשה. מחשבות, מחשבות. העולם הזה ממלא את הראש, את הלב ואת הגוף.
והנפש, שקוֹלה חרישי, שקוף, נטמנת תחת הרים של רעש. כמו מעיין שנסתם תחת אבן. מקור מים שהולך ומתייבש. והאדם שוקע בעצלות ורפיון בעבודת חייו, עבודת ה'.
ה' הופך להיות מלך רחוק ואני כעבד אחר החיים עובד אותו מרחוק, בלב אטום ומוח סגור. בכאילו. ממלמל שמונה עשרה ברכות ונוחת מתאילנד כדי לעשות שלושה צעדים אחורה ב"עושה שלום".
אני רוצה לקרוע את המסך המבדיל ביני לבינו, ביני לביני. לפסוע פסיעה אחת מעל העולם הזה ושאונו.
אני רוצה לעבוד את ה' בלב פתוח, מרגיש, מתלהב, מאמין,
במחשבה טהורה, שקטה, פתוחה,
מחשבה שהיא כלי לדבר ה'.
ובכל זאת, כל יום, אני משליך את עצמי לאותם מחוזות רועשים, אטומים. והכלים הטהורים של הנפש מתמלאים תעמולת בחירות. גועל נפש.
למה? כי בעולם הזה אפשר לגעת. בנפש לא.
צריך ללמד את הנפש למתוח איבריה, לאזור את כוחותיה העצומים, האמיתיים, לגלות אותה עד שתשטוף את הגוף וחושיו. ואת העולם כולו.
כבר שבועות שלא משים מידי הספרים של כבוד קדושת האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד. הרבה הרבה זמן לא חוללו בי ספרים ואישיות תנועה כמו הספרים האלה ומחברם.
כמו שיר אחד ארוך, שכל משפט בו מנער את הלב. עמוסים בכלים מכלים שונים, איך לחלץ את הנפש מבין העומס הגדול של עולמנו. איך לחוש את קדושת ה' החופפת על הכל. איך לקרב אלינו את התשוקה וההתמסרות הכנה לתורה ולמצוותיה.
לא מומלץ. חובה.