עליתי לאוטובוס. הנוסע שלידי שאל אותי לשמי. "אהרן", עניתי לו בפשטות. והתיישבתי.
משום מה, התחלתי חושב על כל העליות והירידות, החיפושים, המציאות והניסיונות, שעברתי ושלא עברתי. השירים והמחשבות, שמרכיבות את שמי –
את מי שאני.
האם הוא התכוון שאספר לו את כל המרכיבים האלה?
מה מתכוון אדם לומר, כשהוא אומר את שמו?
בשמותינו יש אותיות, וכל אות היא עולם. יש בי את האות ה"א. היא פתוחה ואין סופית והיא הרוח שנושבת בנשמתי תמיד. אותה הרוח לעתים ייבשה את דמעותי או ניגבה את הזיעה מעל מצחי כשטיפסתי במעלה ההר, אותה רוח סיפרה לי ממרחקים את שלא ידעתי וגם ידעה לספר לעולם את שגיליתי ויכולתי לשתוק.
אל"ף למ"ד פ"ה
ויש בשמי גם אל"ף. האל"ף היא זו ששלחה אותי לחפש אמונה והיא גם מלמדת אותי להתחיל מחדש בכל פעם. ובתוך האל"ף עצמה יש למ"ד ופ"ה, וכך זה ממשיך וממשיך. הלמ"ד הוא מלמד זקן וטוב. סוכריות הוא נותן לתוך ידי, בידו השנייה מקל שיורד ומכה רק כאילו בטעות. אך באמת הוא רחום וחנון.
והפ"ה שבתוך האל"ף זו התפילה שבאה ויוצאת מהפה ובוקעת מהלב. אותה הפ"א גם מחזירה אותי תמיד לאל"ף, אלופו של עולם.
ולא דיברתי עדיין על הנו"ן סופית, שהיא כלל לא סופית. היא רק יורדת מתחת לקרקע העולם, מתחת לכל מה שאנחנו רואים, מגיעה למי תהום טהורים ומעלה אותם לתוכי כמו שורשים של עץ.
ואיך אבין בכלל את הרי"ש? שהוא הרישא דלא אתיידע. ניסיתי פעם לקרוא עליו בספר קדוש. על העמוד הראשון היה כתוב "סוד ה' ליראיו". עד היום לא הצלחתי להעביר את הדף הראשון.
ולבסוף הו"ו, היא שמחברת אותי לעצמי ומכירה לי ממש את כל המלאכים ששולח לי בורא העולם יום יום שעה שעה.
אתם בוודאי שואלים, באמת אין לי ו"ו בשם. וגם לא תהיה. היא מסתתרת. נשארה רק הנקודה שמעל הו"ו תלויה באוויר ומרחפת לה.
שמא זו היא שנותנת בי תקווה לפרוש כנפיים ולעוף.
