בכל שנה, כשמסיימים את המסע הארוך והמפרך מאומן חזרה הביתה לתוך יום כיפור, העיניים נשואות אל הסוכה.
השנה זה הורגש חזק מאי פעם. האנטישמיות הופגנה מכל מבט של שוטר מולדובי, אוקראיני או רומני שבדק אותנו, ובהתענגות שלו לפתוח את תיקיהם של היהודים ולעכב אותם. כל מי שנסע לאומן וחזר משם יכול לספר על מסכת תלאות שאינה תוצאה של כוח עליון או פגעי טבע, אלא פשוט מונעת משנאה של יהודים.
ראינו את זה במעברי הגבול. אחד מחברינו האמריקאים שמצטרף כל שנה לקיבוץ באומן, החליט השנה להוריד את הכיפה ולהתחפש לאמריקאי. הוא הגיע למעבר הגבול ברכב פרטי ולא באוטובוס עם החסידים, נשאל מיד האם הוא יהודי וכשהשיב בשלילה עבר מיד…
כשנחתנו בשדה התעופה במולדובה לאחר טיסת לילה, ביקשו חלק מהחסידים להגיע לשירותים. "השירותים סגורים", הודיעו לנו, אבל כנראה שהם היו סגורים רק ליהודים, כי מי שלא היה נראה ככזה שהוא בדרך לאומן נכנס לשירותים, ורק אותם יהודים נשארו בחוץ.
העולם משאיר את היהודי בחוץ. העולם כיום אומר ליהודי: אנחנו לא רוצים להיות חלק ממך. בכל מקום שעוברים רואים את המבט הזה, ואני לא חושב שזה רק בגלל עזה או בגלל המלחמה. זה בגלל רגש קמאי שקיים בגויים מול היהודי, והוא רק מתעורר לעיתים בעקבות המציאות המתרחשת בעולם.
בעולם של היום, כל התחושות יוצאות מהבטן החוצה. עם התחושות הללו חזרנו מאומן. מצד אחד, לא אוהבים אותנו. מצד שני, אנחנו לא חיים על האהבה הזו. אנחנו חיים עולם פנימי. אנחנו יהודים שגם כשטראמפ מדבר בזכותנו וזה עושה לנו טוב, מיד אנחנו שוכחים את זה כשהוא מתהפך עלינו, כמו שקורה לאחרונה. אין לנו אלא לסמוך על אותה נקודה פנימית שנמצאת כל היום מעלינו, זו הסוכה.
הסוכה היא המקלט שלנו, והשנה – יותר מכל – יש לי תפילה שהסוכה תישאר כל השנה. כל השנה להיות באמונה, בתוך כל השינויים להיות בהגנה. לאורך כל השנה לדעת שמה שקורה בחוץ זה לא עניין של אהבה. הסוכה מלמדת שדווקא הקבוע הוא הארעי, והרעוע הוא ההגנה. הביטחון שהיה לנו בחוץ התברר ככזה שנשבר, בין אם ב-7 לאוקטובר ובין אם כל יום, ואנחנו מגלים שאין לנו מקום אחר אלא סוכת ארץ ישראל. ותכלס, גם בסוכת ארץ ישראל יש לנו מאבק. אפילו טראמפ, שמאמין לכאורה בצדקת דרכנו, אומר לנו: אל תספחו את יהודה ושומרון. אבל הרי משם באנו, משם באו אבותינו.
לכן אנחנו לא מתפשרים, לא מבקשים רשות, אלא פשוט נכנסים לסוכה, מתגוננים בה ומבינים את גבולותיה. השנה גבולות הסוכה – לי לפחות – יהיו ברורים מאוד. יש אמונה, יש סכך, יש מעל הטבע, יש שמירה, יש אמונה – ויש מחוץ לסוכה, שם אתה לא אהוב, אתה שנוא, ואתה חי בעולם הפוך. העולם כולו מתבלבל, כולנו רואים עולם הפוך, אבל בתוך הסוכה יש לנו את הפריבילגיה להוציא את החדשות החוצה ולהיות ביישוב הדעת.
הסוכה היא האמונה שאני יכול לראות את המציאות בדרך היהודית, בדעת מיושבת שאומרת: הפנימיות היא העניין, לא החיצוניות. זה לא עזה, לא ההפגנות באוניברסיטאות, לא טראמפ, לא קטאר ולא חמאס. זה אני, היהודי. אותו יהודי שמתבונן על העולם מתוך הסוכה. הסוכה היא בעצם נקודת התבוננות. הסוכה היא מקלט, כי אני מבין שבמציאות הזו לא מספיקים לי שבעה ימים בשנה אני רוצה לבנות את הסוכה כל השנה. אני רוצה ללכת עם הסוכה שלי מעל הראש כל הזמן. אני רוצה להיות עם אותו מקלט אמונה שמזכיר לי בקטעים הכי חשוכים והכי מבלבלים, לא ליפול. אין ייאוש בעולם, ובסופו של דבר האמונה מנצחת.
אם חשבנו שהוואטסאפ, הטכנולוגיה והקדמה יביאו ליותר שלום בעולם, מתוך הסוכה זה נראה בדיוק להפך. השנאה מתדפקת על דלתות הסוכה, אבל היא לא יכולה להיכנס פנימה, כי הסוכה שלנו היא סוכת שלום – שלום בינינו לבין עצמנו, בפנימיות שלנו, ובינינו לבין הקדוש ברוך הוא. לכן מספיק להציץ החוצה מהסוכה כדי להבין כמה אנחנו צריכים להיכנס פנימה. די לנסוע לצדיק שבאומן ולראות את הדרך הנוראית הזו של חסיד שבא אל הרבי, זה הכל.
זו דרכו של עמנו. אנחנו עוברים בעולם שהוא חוץ־סוכתי, אבל הבשורה הטובה היא שיש סוכה ויש אמונה. וכמו שבתוך הסוכה אנחנו לא מדפדפים בחדשות, לא שומעים דיבורי חול ונשמרים מהמרחב, אני חושב שגם זה יהיה נכון לשנה הזו – לתת יותר עדיפות לפנימיות ופחות לחיצוניות, או לפחות לפענוח החיצוניות.
בסופו של דבר, זה לא יעזור. העולם כמנהגו נוהג, כמו שהזמן עצר מלכת בנסיעה לאומן: שוטרים עם כלבים, עם אותו מבט בעיניים שקיים שם כל כך הרבה שנים ולא השתנה – לא בעקבות הטכנולוגיה ולא בעקבות העובדה שאנחנו יותר נחמדים לגויים. זה פשוט לא השתנה, זה קיים שם. הנוסחה שיהודי הוא קודם כל פנימי לא השתנתה, הוא קודם כל מבקע את האטום פנימה. הוא קודם כל מסתכל על הבית שלו, על הכאב של אחינו, שחלקם מבולבלים, על הכאב שלא כולם יושבים באותה סוכה, על הרצון שהמקלט הזה יעטוף את כולם.
ובכן, השנה, כשנבנה את הסוכה ונשב בה, נתחבר לכלל ישראל, נעטוף את כולם באותם ענני כבוד, באותה אמונה שלא טראמפ ולא אחרים יהיו ערבים לגורלנו, אלא רק אותה השגחה שנמצאת מעל הסכך ומוליכה את עמנו זה ארבעת אלפים שנה בענני כבוד, בכאב, אבל עם המון המון המון תקווה שהאמונה תנצח.
