בשנים האחרונות, מדי חודש אלול אני יוצא לסבב הרצאות מטעם ארגון 'הידברות' בקהילות היהודיות בארה"ב.

השנה, בתחילת המסע כתבתי לחבריי שאני טס לחו״ל, אבל כשחזרתי אמרתי לעצמי: הזמן בחו״ל טס… מה זה אומר? שלפעמים תהליכים בנפשו של יהודי בתפוצות מתרחשים כל כך מהר. משהו במרחק הגיאוגרפי, אולי בחוסר האונים או אולי בהכרה שהסכנה מתקרבת גם לרחובות ניו יורק ובוסטון, עושה תזוזה אצל היהודי.

לפני שנחתנו בבוסטון, הטייסים הזמינו אותי להצטרף לנחיתה. מפרצי בוסטון נשקפים מכל צד של מטוס אל על, והטייס מספר לי שהוא הפציץ כמה פעמים באיראן במהלך המלחמה האחרונה. כששאלתי אותו איך זה היה, הוא אמר: "זה היה להרגיש נס, נס תמידי, כל הזמן. בכל תדלוק אווירי, בכל חזרה מכל גיחה, בכל התעדכנות בקשר שאף מטוס לא נפגע… ממש נס".

תראו מה זה, לפעמים אני לא יודע איך להתחיל שיחה עם כל מיני אנשים כי אני אומר לעצמי: שמע, הוא לא נראה אדם מאמין… הוא לא נראה "מהמחנה שלנו", במירכאות – לא שאני משייך את עצמי לאיזה מחנה… – אבל איכשהו, תמיד כשאני מגיע ביראה לכזה מפגש, פתאום האמונה יוצאת לאור. היהודי קופץ מתוך איזה סיפור, מתוך איזו מסקנה.

מדהים יותר היה לראות שמה שקרה בתא הטייס קרה עשרות מונים על הקרקע. כשנחתנו בשדה התעופה בבוסטון, קיבלו את פנינו חיים ועמי, שני פעילים של הקהילה הישראלית שכוננו מחדש בית כנסת ספרדי שכמעט ננטש.

האווירה בתוך בית הכנסת מדהימה. שיעורי תורה, המוני ילדים, שבתות עם מאות משתתפים, ונוכחות בסליחות – לא נעים לומר – הרבה יותר מכל בתי הכנסת הספרדים שאני מתפלל בהם ומגיע לסליחות טרוט עיניים פעם ב… שם זו חיילוּת, שם זו זהות, שם זו ההפגנה שאנחנו קיימים. סליחות כהפגנה – 200 איש בבוקר, כוסות קפה, שחרית, דבר תורה. כל זה קורה בדרך האמריקאית, לצד קאונטר כזה של שניות שסופר את הזמן מתחילת הסליחות עד הנץ, כמו שיגור של טיל, בדיוק בזמן.

אחרי התפילה אני מתחיל לשמוע את הסיפורים. כן, ככה נראית חזרה ליהדות על סטרואידים. כל אחד פוגש את זה. אחד עם האישה הגויה, שני עם הבן שחוזר מהאוניברסיטה ומספר על זכויותיהם של הפלסטינים. הכל קורה מהר בחוץ לארץ. הזהות היהודית מתכנסת פנימה אל עצמה, משילה מעצמה אבק של שנים, ומצמצמת עם כל האירועים שקורים בארץ את המרחק בתוך הנשמה.

מבוסטון המשכנו ליוסטון, טקסס. עיר שטוחה, ללא הר, לפעמים גם ללא צבע. "מה יש ליהודים לעשות פה?" אני שואל בנחיתה. בהרצאה, מיד כשעליתי, כבר קלטתי את הקהל. זה קהל שכשהצגתי את סיפור התשובה האישי שלי, על ההתחזקות ועל האמונה – לאחר סקירה ארוכה של המזרח התיכון – מישהו הרים את היד בהפגנתיות ושאל: "ואיך זה עוזר לשתי מדינות לשני עמים?…" עניתי לו: "אחרי ששיתפתי את הסיפור מהנשמה שלי, אם אתה שואל על שתי מדינות לשני עמים, זה מראה שאתה חושב על הערבים לפני שאתה חושב על עצמך…". באופן פלאי הוא לא התנגד להגדרה, ואחר כך כתב לי במייל איזה חמשיר שמראה שהדברים שאמרתי לו חלחלו.

לאחר ההרצאה התפללנו תפילת ערבית. בצד ישבה משפחה שעל פי העברית שלהם הבנתי שהם שייכים לארץ ישראל הישנה, כאלה שעשו עלייה מהקיבוצים לפני 40 שנה. שניהם מורים לעברית. הם לא באו לחפש את הכסף הגדול, אלא באו ללמד עברית ונשארו. בסוף התפילה אמרה לי הסבתא של המשפחה: "תראה, כל ההרצאה הייתה מלומדת ואין לי הרבה מחלוקת על דרך הניתוח שלך, חוץ מהעניין שאני חושבת שיכול להיות שלום. אבל התפילה הזו שעשיתם בסוף הייתה בכזו כוונה ובכזו אמת, עד שלקחתי מחברת ורשמתי את המילים של התפילה…".

באותו רגע אמרתי לעצמי: יואו, אני מקווה ששליח הציבור לא רץ מהר מדי, כדי שהיא תספיק לכתוב את המילים הנפלאות של תפילת ערבית… לעומת בוסטון – ככה נראית תפילת ערבית ביוסטון. פחות מ-10% מהקהל מתפללים, ואולי אחוז בודד מקבל אור אל הנשמה. מדהים, מדהים מה קורה עם היהודים.

הנהג מושיקו שלקח אותנו בזריזות ממקום למקום בעיר סיפר לנו שהדבר הכי כיף ביוסטון זה להביא בכל פעם לשולחן השבת עוד יהודי שאין סיכוי שהיה מגיע בצורה אחרת לשולחן שבת, אלא אם כן זה ביוסטון. שוב מדהים. השם יתברך שלח אותי לחזק כביכול אחרים, ואני בעצמי מתחזק מכל סיפור של כל יהודי.

במיאמי, היעד האחרון, זה כבר היה יותר קל. מיאמי מתחזקת ברמה שלפעמים זה נראה שאתה בסוג של שטייטל, רק עם דקלים ומכוניות פאר. בתי כנסת עמוסים, המון תורה, תלמודי תורה וישיבות. "מה נשאר?" אמרתי להם, "זה הזמן לעלות לארץ. באיזשהו שלב מדד ההתחזקות מגיע לכזו רמה שאתה כבר צריך לעשות את הצעד הבא ולחצות את האוקיינוס".

בתוך אחת ההרצאות התבשרנו על הירי בצ'ארלי קירק, אותו פעיל אוונגליסטי שלחם למען עם ישראל ונגד האנטישמיות, שהגן על עם ישראל אפילו בגופו, ונורה כאשר בדיוק עמד להסביר לסטודנטים ביוטה את דעותיו. "אנחנו לא לוקחים סיכונים", אמר לי המארגן של ההרצאה, "בהרצאה הבאה אתה תעלה עם אפוד קרמי ואנחנו נגביר את ההבטחה". כן, כנראה שהמלחמה בעזה מגיעה בסופו של דבר למיאמי, וכל מה שראינו שעומד לקרות באירופה אכן כבר קורה, וזה קורה גם בארצות הברית.

זו סגירת המעגל של אלול. זו סגירת המעגל הכללית שהשם יתברך מראה לנו בכל העולם. כל העולם עובר עכשיו תהליכים עצומים של התנגשות – רק כדי לסמן לאותו יהודי שהוא פשוט צריך לחפש את היהלומים בתיק שלו ולמצוא אותם. ואם זה רחוק מהבית, זו אפילו סגולה שזה יקרה מהר.

"לכל מקום שאני הולך", אומר רבי נחמן, "אני הולך לארץ ישראל". מי ייתן וכל ההתחזקות העצומה הזו תהפוך לתנועה עצומה של עלייה לארץ ישראל, עלייה שתשנה פה הרבה מכללי המלחמה בדרכנו אל הניצחון. שנה טובה, ובעזרת השם בטור הבא אספר על חוויותיי באומן…