השנה, מיד לאחר תשעה באב, התקבצו כל הילדים סביב ההורים והעלו את השאלה שמדי שנה נשאלת בהרבה הרבה בתים: נו, לאן נוסעים השנה? איפה תהיה החופשה?
אני ואשתי הכנו את עצמנו מראש. כל העניין הוא להכין את עצמך מראש לקראת אירועים שאתה יודע שיקרו, אז למה לא להתכונן? כמו אלול וסליחות וראש השנה, ככה להכין תשובות מוכנות לילדים ביחס לכל מיני תקופות שהם כבר בונים עליהם תילי תילים של חלומות…
"השנה נעשה את החופשה בבית", אמרתי לילדים. הם, בתחושת אכזבה, התחילו לברר האם באמת רוע הגזרה הוא אכן כמו שזה נשמע להם. טענות הועלו באוויר על התעללות, על אכיפה בררנית, ממש כאילו היה זה אולפן טלוויזיה שמדבר על עושק וניצול. אמרנו לילדים שדווקא החלטנו השנה לא לצאת לשום מקום בחוץ, כי בעצם החופש תלוי בגבול, וגבול זה דבר שצריך לבדוק אותו.
אנחנו לפני אלול, לפני חזרה ללימודים, ואנחנו צריכים להתכונן לזה. איך נתכונן? לילדים אמרנו שזו 'סדנה להעצמה אישית', אבל בתוך הסגל – ביני לבין אשתי – קראנו לזה 'סדנה להחזרת הגבולות'.
איכשהו במהלך השנה, בתוך ההתנהלות של עבודה, עבודת השם וחינוך הילדים, שמנו לב להתרופפות בגבול. לפעמים אתה עייף ויגע ואתה מוותר, לפעמים הילד סוחט אותך, לפעמים הילד מפעיל עליך הרבה הרבה תחכומים, ואתה באיזשהו סוג של ניסיון לצאת מזה נותן את התשובה הלא נכונה, או כמו ברוב המקרים לא נכנס לעומק הנפש כדי להבין מה קורה פנימה, אלא בעיקר מספק פתרונות החוצה.
את השבועיים וחצי של בין הזמנים הקדשנו לסדנה שמבחינת הילדים הייתה אולי מרירה, אבל מבחינתנו ההורים זה היה הכנה של אלול. בעצם ההכנה להכנה, וזה מביא אותנו לאלול. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לקראת אותם ימים מכריעים בראש השנה.
בין אם אתה נוסע לאומן או לא, בין אם אתה מעדות הספרדים שהתחילו כבר את הסליחות ובין אם לא, בסוף לסליחות גם אתה תתעורר ואתה ההכנה אתה צריך לעשות. כבר בתקיעת השופר הראשונה התחלתי להרגיש שהשנה באמת אנחנו צריכים הכנה להכנה. מדוע? כי הכל קורה מהר, והכל קורה במעין התנגשות. אין 'דיזולב' [הַשְׁלָבָה = שלב המעבר בין תמונה אחרת לאחרת], כמו שקוראים לזה בחדרי העריכה, בטלוויזיה או בווידאו. פריים לא נמס לתוך הפריים השני, אלא מתנגש.
אנחנו חיים בעולם שמתנגש, הזמנים מתנגשים, הרצונות מתנגשים, האירועים מתנגשים, ואנחנו צריכים לנהל את זה.
אז מה עושים? לרבי נחמן יש תורה מפורסמת על סוד כוונות אלול. בעצם, הסגולה שיש בחודש אלול היא תיקון לפגם הברית. מה זה פגם הברית? כללית, הכוונה לכל אותן מערכות של קשרים שיש לנו הקשורות עם ברית, ממש ככה – הברית שיש לנו עם השמיים, עם התורה, עם ארץ ישראל, עם הילדים. ובאיזשהו מקום, פגם מסוים במערכת מקרין גם לשאר המערכות. פגם הברית זה לא רק מול התאווה הידועה, אלא הוא יכול להתקיים בכל דבר שכרתנו איתו את הברית.
רבי נחמן אומר, אפוא, שסוד כוונות אלול זה "ַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ". בתוך הים העצום הזה של החיים שלנו, יש שביל. זה כמו שאתה נמצא בלב ים גדול, אתה רואה רק מים בלי סוף, ופתאום מישהו בא ואומר לך: תקשיב, יש פה שביל, אני רואה את השביל. השביל הזה, אומר רבי נחמן, נפתח בחודש אלול. "עיקר פגם הברית הוא מבחינת הדרך הזה, כי היה צריך להאיר אורות מבחינת ים, מבחינת אמונה, והוא נטה מזה".
זאת אומרת, היינו על השביל וירדנו ממנו. זה כל כך מוכר: כמה פעמים היינו על הכביש, ופתאום מצאנו את עצמנו נזרקים בצד הדרך. וכל זה קורה כי לא שמנו לב שצריך להחזיק את ההגה, להחזיק בקשר, להחזיק את העיניים כל הזמן. אנחנו מורידים את העיניים – ובום, נופלים מהדרך. ולכן סוד כוונות אלול זה "הנותן בים דרך".
"אלול", אומר רבי נחמן, זה סופי תיבות "את לבבך ואת לבב". הרי איפה הכל מפחיד? במחשבה ובלב. איפה שהלב נמצא, שם המחשבה. ואיפה שהמחשבה נמצאת, שם הלב. זה הזמן לבדוק אם אנחנו מביאים באמת עם הלב לכל משימות חיינו. למרבה הצער, לפחות במקרה שלי, אני מוצא שיש שם הרבה טכניקה, הרבה כפייה, ופחות אחוזים של לב ממה שהייתי רוצה.
זה הזמן. אלול הוא הזמן שאתה יכול למול את עורלת הלב, הקליפה שנפרסה עליך כל השנה. ובחודש האחרון באים ואומרים לך, הנה, זה טבעי, זה אמור לקרות. אבל מותר להסיר את הקליפה כדי שתתחיל מההתחלה, כך שהכל בעצם מביא לתשובה.
רבי נחמן אומר בסוד כוונות אלול, שזה הסיפור של התשובה. תשובה נעשית קודם כל מרצון, אבל לפעמים יש המון־המון רצון ושום דבר לא קורה. מדוע? כי אתה לא דוקר את האירועים הספציפיים בחיים שלך. זה עובר ליד. זה בדיוק ההבדל בין להיות על השביל שלך, על הסינגל ברכיבה, לבין להתברבר, להיות ליד, אבל ממש להרגיש שזה לא הקדמי.
אני מרגיש שבחודש אלול הזה, בין הקימה המוקדמת לסליחות לבין זה שאני מרשה לעצמי לפעמים גם לא להגיע לסליחות, אני בהחלט־בהחלט רוצה לקחת איתי את סוד כוונות אלול, את התשובה ואת מילת עורלת הלב – הלאה, אל ההתמודדות. וזה כבר רצון, זו כבר הצהרת כוונות.
אני רוצה. אני רוצה להתחיל מחדש, אני רוצה תשובה. אני רוצה להיות שם, בשביל הזה שבתוך הים הסוער, ואני יודע שהשביל הזה מתחיל כאן, באלול. אני יודע שזה אפשרי, אני יכול לעלות עליו. גם מי שתמיד ברח ממנו, יכול לחזור ללכת על השביל הזה.
בין קול תקיעות השופר לקול התקיעות במציאות, מהצד הקצר אל הרחב, אני רוצה להיות יותר טוב. איך? אני רוצה תשובה. שנזכה בעזרת השם למול את עורלת לבבנו ולהתחיל את חודש אלול כבר בהכנה להכנה, כדי שנהיה מוכנים. הפעם לא יפתיעו אותנו.
