יום אחרי תשעה באב, לפני 20 שנה, על החוף בעזה, במבנה הבריטי הישן בו שכן הממשל הישראלי וכעת שרץ מחבלים חמושים.
עמדתי על הגג עם אחד ממנהיגי הערבים שהבטיח קודם לכן שהנה היהודים עושים עבורם את העבודה, וממש מיד המציאות תשתנה ויהיה כאן סינגפור.
"יהיה שלום?" שאלתי.
"לא, שלום לא יהיה בינינו, זו רק תחנת ביניים בדרך שלנו".
אם הייתי מקשיב או לפחות שואל עוד שאלה כדי לברר מה המציאות שהוא שואף אליה, מה החלום שלו? מה האתוס? אמור לי מה חלומך ואומר לך לאן הדברים הולכים. אמור לי מה הסיפור המכונן שלך ואומר לך אם יהיה שלום…
20 שנה אחרי, מתחת לשרשראות הטנקים נטחן החול העזתי שמסתיר את החיים היהודים שהיו כאן. בתים, ילדים, תורה ושמחה, הכל נעלם. גם בתי הכנסת שהושארו לחמאס כתפאורה למסיבת הניצחון, נעלמו כיאה לאמונתם שרואה בכל דת כפירה שיש להילחם בה. בטנקים ובין בתי עזה נמצאים כעת אלו שיצאו מהגוש כילדים, ששמעו מהוריהם את ההבטחה "עוד נחזור", והנה פי מאה מהר יותר מסיפור גלותנו חזרנו לגוש קטיף, והפעם – כדי לעשות תשובה על מה שלא הבינו אז, וכדי לעקור את הרוע שצמח שם, בעיקר בעזרתנו.
מה קרה כאן בעצם? חורבן יזום, אשליה, שקט מדומה ומחשבה שהסיפור ילך בכיוון של שלום, מה שהתברר כסיפור שהביא עלינו את המלחמה.
אולי מה שקרה כאן, זו תשובה. ללא קשר לשאלה מי החליט על היציאה מעזה, עצם המחשבה בקרב ההנהגה שאם ניתן לצד השני יהיה טוב, הייתה רקובה. היציאה מעזה הייתה השלב האחרון במהלך שהחל בנסיגה מסיני, כאשראויבנו הבינו שהחלום שלנו לשלום יביא להם הישגים ולנו יעניק גלולת שינה…
תשובה זה התהליך שעובר בין גלות לגאולה. כשאתה קולט שהמצב הוא גלות, השלב הראשון של ההבנה הוא תחילת הגאולה. הבנת הגלות היא הגאולה. צאו לרחוב, לשטחי הכינוס סביב עזה, ותראו את זה בעיניים. הגאולה של דורנו עוברת במהלך עצום של תשובה. איך נצא מהמֵצרים אם לא נופפנו בידינו לשמיים שהעניין הובן, נקלט ונכנס לעבודה.
אנחנו בתוך מהלכים גדולים שאולי אין לנו מושג מה הם, אבל לפעמים מהשמיים שומעים את קריאתנו למציאות ברורה וחדה כדי שלא יהיה ספק, והנה אנחנו מול מהלך ברור. גודל הבהירות כגודל הכאב שאנחנו עוברים כל יום עם הנופלים והפצועים, כשמתוך כל זה – להבה קטנה של הבנה הולכת ומתגברת. נכון, לא מיד רואים את זה, אבל זה כמו שבחורבן הבית היינו זקוקים להמון אמונה ותשובה כדי להבין את זה. 2000 שנה של אז – זה עשרים שנה בדור הטלפון החכם, והמהלך הזה הוא חתיכת מהלך.
הבה נקשיב לחלומות שלנו, למה שחונכנו על פי תורתנו, ונראה שזה קורה. אמנם לאט לאט, לעיתים הרחק מהעין והרחק מהלב, אבל זה קורה, כי העניין כאן הוא הרצון והתשובה. אם נבין מה היה כאן, הבתים שנבנה יהיו חזקים מתמיד. אבל אם נמשיך להקשיב לסיפור של האחר ולא לסיפור שלנו, נגיע לעזה ללא הכרעה כפי שקורה היום. גאוותנו היא בבית מקדשנו, אבל במגרש האימונים והאמונה של השם יתברך יש לנו כאן מבחן וניסיון, כאשר אנחנו צריכים להראות לשמיים שאנחנו מוכנים. את זה צריך לכאוב, ומשם לרצות ולהאמין.
החורבן של אז והיום הולך להשתנות בכל השכבות של הגאולה. מתי בדיוק? אני לא יודע. מאז שחזרתי בתשובה שמעתי שהנה הוא בא, וזה לא קרה עד כה. מחכים למשיח ומחכים לגאולה, נכון, אבל אולי כעת ישנו שלב אקטיבי של משיח שמחכה לנו, מחכה שנרים את המציאות מכל הסימנים המובהקים. השם יתברך מחכה לנו ואנחנו בדרך, רק צריך לאסוף את כולם.
