לפעמים המציאות הקשיחה והתכליתית פונה אליך בכביש או ברחוב. אם רק נקשיב מעט נראה שזו לא סתם הוראה או תמרור, יש כאן עניין להתבונן פנימה. אולי זה יעזור לי למצוא את עצמי במדבר שאחרי החגים.
לפני מחסומים של צה"ל יש שלטים שמורים לעצור. לכבות אורות חיצוניים, להדליק אור פנימי ולחכות לבדיקה של החייל. מי שחיי את הרוח בראש סדר העדיפויות שלו, לא יכול להתעלם משלט כזה. רגע, לאן אני רץ? כדאי לעצור את כל החיצוניות והשקר שאני חי בחוץ, הגיע הזמן להתבונן פנימה, לקבל חיות מהאור הפנימי שהשם יתברך הטביע בתוכי, ולא מהדימוי שאני מייצר החוצה. ואז אולי אפשר יהיה להגיע לבדיקה במחסום, שם אתה אמור לדעת מי אתה באמת, מה תעודת הזהות הפנימית שלך, איפה הלב שלך?
אני זוכר שעות ארוכות של נסיעות בשטחים, בהן השלט הזה לא נתן לי מנוח. מי אתה? איזה אור חיצוני מוקרן ממך ואתה לא קולט שיש לך אור אחר, פנימי, כזה שלא תלוי בדרישות הקהל אלא קשור לנתוני היצרן שלך. יום אחד תצטרך לתת תשובה לשאלות הללו. החייל יגיע וישאל, ומה תגיד לו? שאתה לא יודע? שיש תשובה כזו ולא הגעת אליה?
נוף חולף, הנסיעה מסתיימת, אבל השאלה נשארת: מה זה אור פנימי? מי אני באמת, מי שכתוב בתעודת זהות? בתעודת העובד? החיים בכל הגלגולים שלהם מביאים אותך להבין בסופו של דבר ש"האני החיצוני" לא חי כאן לבד, יש משהו אחר פנימי ואינסופי אותו אתה אמור לגלות. הוא מקור החיות והאנרגיה שלך ולא ההיפך. זה מוריד מהפרק כל מיני שאלות שאולי הטרידו אותך בעבר, כמו מה יחשבו עלי, מה יגידו ואיך זה ייראה בחברה. את האני הפנימי זה לא מעניין, הוא רוצה לקבל את כל השפע מהשם ולא ממחיאות הכפיים של החברה ולכן הוא יותר אמיתי. כמובן שאי אפשר לחיות בלי העולם אבל האיזון מחייב תשומת לב לאני הפנימי שנזנח שם תחת גלגלי הקדמה.
 התיבה של נח מזכירה לי את החלוקה הקשיחה של החיים בין הים ליבשה. בין היש לאין. בין המציאות לחלומות שלנו. יצאנו מהחגים עם תפילות נפלאות, שופר, סוכה ולולב, חיינו את החלום ופחות את המציאות. בימים האלה המשימה העיקרית היא איך לעשות את הצעדים הראשונים מחוץ לתיבה. נח תפקד בתוך התיבה כמו קפטן מושלם. הבלגן התחיל כמו תמיד כשנגמרת המשימה. איך נוחתים מהים ליבשה בלי להתרסק? גם כאן את הרמז קיבלתי מהמציאות. יש פעולות במציאות שיכולות לעזור לנו בתוך העולם הפנימי.
אני זוכר איך באחת מהסדרות שצילמתי בהסוואה, מחופש לשייח' ערבי בערי אירופה, חשתי את הקושי. אתה מסתערב בתוך קהל, אבל בטוח שאתה גלוי לעין כל. הפנימיות שלך מכירה את השקר וצריך לעשות הכל כדי שזה לא יזלוג החוצה. בטווח הקצר קל יותר לשקר מאשר להחזיק את האמת, אבל לאורך זמן זה בדיוק הפוך, כי האמת רוצה את המקום שלה.
ברכבת התחתית של לונדון, בתוך חבורה של מוסלמים, אני שומע את הכרוז המוּכּר שמזהיר את הנוסעים לא למעוד ברווח הזה שבין הרכבת לרציף. כמה סנטימטרים של אוויר מספיקים כדי לסכן את הרצף הבטוח של יציאה מהרכבת. כבר יותר מחמישים שנה הקול הזה אומר את המשפט הידוע במבטא הבריטי, בכל פעם שמתקרבים לתחנה: Mind the gap. תזהר ותן דעתך מהפער, מהרווח שביציאה או בכניסה. הרווח הזה קטן מאוד אבל משפיע על הכל. שם, צבי, נמצאת התשובה שלך. בפער. בלא בטוח. באין. בכל פעם הזכרתי לעצמי שיש כאן פער וצריך להיזהר, אבל מה שנכון להסתערבות נכון עוד יותר למציאות. גם במציאות אנחנו מחליפים זהויות בין הבחוץ לבפנים. לפעמים זה מנכ"ל מוערך, שסופג בזיונות בבית. לעתים זה מנהיג שבעצם אף אחד בביתו לא נשמע להוראותיו או סתם פקיד שלא מעריך את עצמו. הכרת הפער הזה היא הפתח שלנו לצאת מהתיבה  באופן מעט בטוח ומודע יותר.
 מה יש שם ברווח הזה? יש שם חלק ממני שלא יודע, חלק שלא בטוח, שמבקש ממני לא להיות סגור ולהשאיר משהו לבמאי של העולם. לא להיות כוחני ולהרפות, אולי רוצים לתת לי משהו שאני מתנגד אליו וזה הרגע לקבל אותו? שם יש את הפחד שאנחנו לא מודים בו. שם יש את חוסר האמונה. שם מבקשים מאיתנו רק להודות בכל זה. לא להילחץ אלא דווקא להירגע. ברווח הזה נמצא הד.נ.א. של ההצלחה, שתבוא בשלב הבא.
בימים האלה של אחרי החגים עם ההתחלות החדשות בתורה ובחיים, יש את הרצון להתחיל מחדש ויש גם את הקול שלא רוצה את כל ההתמודדות הזו. זה הקול שנכנע לתהום הצרה והעמוקה. אבל אז עלינו לזכור מאין באנו ולאן פנינו מועדות. והפער הזה רק רוצה יחס כדי שנהיה יותר טובים על היבשה. זה הזמן להיזכר שהכיוון שלנו הוא טוב ואנחנו כולנו בדרך אל אותו הטוב. הפער יקבע איך ומתי נגיע. הקריין מתחנת הרכבת עוזר לי להיזכר, החושך והבאסה שמלווים התחלות חדשות מזכירים לי שזו החוויה ולא המציאות ושאני יוצא מהרכבת לעולם חדש שנברא רק בשבילי. והחושך? אני מודה בקיומו ומודה עליו. ואם יבוא החייל מהמחסום?… אז נהיה יותר מוכנים ומודעים, ויש מצב שגם יותר שמחים. יציאה נעימה.