"לולא האמנתי לראות בטוב ה'", כך נכתב במזמור שאנו אומרים כל יום בחודש אלול (תהילים כז).
אלול בהיפוך אותיות – לולא.
כולם רוצים שינוי, כולם רוצים להיות במקום טוב יותר מול עצמם, סביבתם ובוראם, כולם רוצים להיות הגרסה הכי טובה ומתקדמת של עצמם, אבל בתוכם – מפחדים!
המושג שינוי נתפס עבור המוח הקדום שלנו, זה האחראי על הישרדותנו, כמשהו לא מוכר, מאיים ומסוכן, ולכן הוא לא ממהר לשנות תפיסות ישנות ולוותר על קיבעונות מחשבתיים, גם אם הם לא מטיבים.
אכן, הוא לא אחראי על איכות חיינו אלא כאמור רק על הישרדותנו, ולכן כל שינוי, כל יציאה מהמרחב הבטוח והמוכר – גם זה שלא מטיב איתי – נתפס כמסוכן. לכן עולה בנו פחד ממנו, לעיתים גלוי ולעיתים סמוי.
עבודת התשובה, בין אם נכיר בכך ובין אם לא נרצה בכך, מבקשת לערוך שינוי. שינוי בדפוסי המחשבה שלנו, בהסתכלות, במידות ובהתנהגות שלנו.
כאשר אנו ניגשים לעבודה עצמית שתוביל אותנו לשוב אל עצמנו ועצמיותנו, אנחנו נתקלים בקולות המתנגדים למהלך, שהמכנה המשותף לכולם – מלבד החלישות בנפש שהם יוצרים – הוא שכולם מסתיימים בסימן שאלה:
"מי אמר שזה יצליח?", "אולי אחרים יעשו זאת יותר טוב ממני?", ו"מה אם…?"
זה דומה לאותו איש ירא ורך הלבב שחושש לצאת למלחמה – מלחמה באותם קולות מחלישים, כי הוא חושש שאין לו מספיק זכויות, אין לו מספיק "דברים טובים" שמצא בעצמו, אין לו מספיק יכולות.
הוא ירא מהשינוי, כי הוא לא רואה עצמו מספיק ראוי.
להסכים לשינוי
האסטרטגיה של המוח הקדום שנועד לשימור המצב הקיים, היא על ידי העלאת כל אותם קולות שנועדו לשתול בנו את אותו הספק. הקולות הללו משתקים אותנו, כדי שלא נוכל לנקוט בצעד אותו אנו רוצים לעשות. זהו אותו לולא – אותו ה"ואם לא…?"
מלבד הספק, מעלה בנו הפחד גם מעין שיתוק. כאשר המוח ההישרדותי שלנו מבחין כי מתעורר בנו רצון או חשיבה על יציאה מהמרחב המוגן שלנו, הוא עושה הכל על מנת להזהיר אותנו מפני כך משום שהוא מפרש זאת כמצב סכנה. בעגה המקצועית קוראים לכך שלושת ה-F:Flight ,Freeze ,fight, הילחם, ברח או קפא. אלו הם למעשה שלוש התגובות האפשריות מבחינת הגוף להתמודד עם איום על מנת לשרוד.
אנחנו או קופאים – משותקים כשאנו חשופים למשהו לא מוכר, או נלחמים מולו, או פשוט בוחרים לברוח ממנו.
כשהמוח נכנס למצב הישרדותי, כל המערכות שלנו משותקות, ומיותר לציין שכל קשר בינינו לבין שיקול הדעת שנהיה מסוגלים להפעיל באותו הרגע, הוא מקרי בהחלט.
אך בהבנה של דיעבד, שינוי לא בהכרח מהווה מצב סכנה, ואת הפחד ממנו נוכל להפוך לדחף כזה שמזמין אותנו ליציאה מארבע אמותינו המוכרות, שגורם לנו להתפכח ולהבין שניתן גם להבין אחרת ממה שהבנו עד כה.
אנחנו נשרוד טוב יותר ובריא יותר אם נסכים לשינוי, למקום החדש, לחלחל בתוכנו.
לפעמים נדמה לנו שאנו בעלי ביטחון, שטוב לנו עם עצמנו, שאנו די מכירים ויודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו. אבל לצערנו כל זה קורה רק כשאנחנו במקום המוכר, בסביבה המוכרת, עם העבודה שאנו כה רגילים בה, עם ההרגלים והלו"ז השגרתי. ברגע שמשהו קטן מכל אלה משתנה – בבת אחת אנחנו מאבדים את הביטחון.
הסיבה לכך פשוטה. מדובר בביטחון חיצוני, אשלייתי, שלא באמת נבנה מתוך עבודה עצמית אלא קיים רק כי אני נמצא במקום המוכר והמוגן. לכן דווקא כשנכפה עלינו שינוי מכורח המציאות, כזה שדורש מאתנו להתוודע לכוחות אחרים החבויים בנו, דווקא אז אנחנו מגלים מי אנחנו באמת. דווקא אז, במקום הזה, אנחנו מפתחים בתוכנו ביטחון פנימי, תמידי ואמיתי.
השאלה והתשובה
אז איך משיבים על ה"לולא"?
לכל אותם קולות ספק שעולים מן הפחד, מתוך השאלה "ומה אם לא אצליח?", יש רק תשובה אחת והיא – התשובה.
התשובה משיבה אותי אל העצמי שלי, מזכירה לי כמה כוחות ויכולות יש בי.
כשאדם מודע לא רק לחולשות שלו אלא גם לחוזקות שלו, הוא יכול להתמודד מול כל "איך", מול כל שינוי שיבחר לעשות או שייכפה עליו מכורח המציאות והנסיבות.
התשובה ללולא, אם כן, היא בעצם אלול… אותו אלול שבמהותו קורא לי לחזור אל עצמי, עצמיותי ועוצמתי. אותו אלול שמזכיר לי עד כמה אני גדול, עד כמה אני חלק אלוקה ממעל – רק אלול כזה יכול להשיב אותי לשם.
אלול כזה מספק תשובות לכל אותן שאלות שבמרכזן עומד הספק, חוסר האמון שלי בעצמי וחוסר האמון ביכולתי לשנות ולהשתנות.
השיפוטיות שלעיתים אנו נוקטים בה כלפי עצמנו לא יכולה להניח לנו בתודעה את ה'סטארט־אפ' של התשובה, כי אם אני במהותי חלש, לא שווה או לא בסדר, אין לי דרך לתקן.
דווקא האמונה שלי בעצמי שאני בתוכי טוב וטהור, היא זו שמאפשרת לי לא לפחד או להיבהל מאותם מקומות בהם מעדתי, לא להאמין לאי־האמונה שלי בעצמי, ולדעת להסתכל עלי מבפנים. מהמקום הזה מתאפשרת התשובה, מתאפשר התיקון.
לולא האמנתי? זו השאלה.
אלול – זו התשובה.
כי האמנתי ועדיין מאמין אני בטוב ה' החפץ בטובתי והמשחר שינויים לפתחי.
