לא מזמן פגשתי מישהו שנמצא בתהליך תשובה. הוא טען שמי שנמצא "בתוך המנגנון", ככה הוא קרא לזה, הוא מסודר, לא צריך לעבוד קשה. "המנגנון" זה אומר שגדלת לתוך חיים של תורה ומצוות, היהדות ברורה לך מאליה ואתה רק צריך להמשיך את מה שהתרגלת אליו. רק מי שעושה בעצמו תהליך של תשובה, הוא המשיך וטען, צריך לעבוד קשה ולסלול לעצמו את הדרך כדי למצוא את מקומו ביהדות.
אני יכולה להבין את המבט הזה, אבל יש לו פספוס גדול. אם כי אולי זה נראה ככה למי שמנסה להתקרב לחיים של תורה ומצוות. כולם נראים לו על הגל, בעוד הוא חורק שיניים כדי ללמוד להבין וכדי להטמיע בחיים.
אברהם העברי עשה את התנועה הגדולה של המעבר לצד השני של העולם – גילה את הבורא והתחיל לעבוד אותו. אחריו מגיע יצחק. הוא כבר לא צריך לעבוד קשה כמו אבא שלו, להסתובב לשכנע אנשים ולהפיץ את הבשורה, הוא גדל לתוך חיים של קדושה ושמע כבר מילדות על נוכחותו של בורא לעולם. נו, אז מה כבר יש לו לחדש?
בפרשה הקודמת מסופר שיצחק שחופר בארות – את אותן בארות שחפר אברהם! הרבה מהמאורעות בחייו היו דומים לאירועים שאביו אברהם עבר. לדור השני שצריך להמשיך, יש משימה לא פשוטה. זה נכון שכל ההתחלות קשות, אבל להמשיך – אחרי שעוברת ההתלהבות של ההתחלה – זה לא פחות קשה מאשר להתחיל תנועה עם תנופה גדולה ומרשימה. זה דורש להפעיל שרירים וכוחות חדשים, עמוקים עוד יותר.
גם יעקב אבינו עובר תנועה דומה של בחירה מחודשת כדי לגלות בתוכו כוחות עמוקים ורחבים יותר. יעקב גדל בתור איש תם יושב אוהלים, אדם פרטי שמכיר רק את שפת התורה ואת אנשי מחנהו, שלם ותמים בתוך מקומו. רק כשהוא נאלץ לצאת מהעולם שהכיר, להתמודד עם שרו של עשו ולגלות דרך ההתנגדות מיהו ומה כוחו – רק אז הוא מסוגל לגדול והופך להיות ישראל.
המסע של אבותינו – בין אם זה לחדש, להעמיק או להרחיב את גבולותינו, הוא מסע שכל אחד מאיתנו נדרש לעבור בשלב כזה או אחר של חיינו, ובזה יהיו כל ימינו בתשובה.
