רבע לשבע בבוקר בדרך לנתיבות, הוויז מנבא עוד רבע שעה נסיעה עד הציון של הבאבא סאלי.
שנים היא לא הייתה שם.
היא נזכרת איך פעם היו נוסעים את הדרך הארוכה מירושלים.
המעבר בין הירוק של ההרים לזה של הדרום תמיד עשה לה הרגשה של חופש, היא אהבה להביט במרחבים הענקיים האלה שנדמה היה שהם רק שלה.
מבט במראת המכונית מזכיר לה את הזמן שעבר, נושא בכנפיו את המרחבים ואת הילדה שהייתה.
היא מצליחה לחנות די קרוב לציון, באפה כבר עולה הריח המוכר, ריח של בדים ומזכרות, מַאחְיָה וקציצות.
משפחות יושבות בחוץ ואוכלות סעודה לכבודו של הצדיק בעל התפילה.
היא קצת נרתעת מהרעש וההמולה, אותה המולה שהיא כל כך אהבה פעם כשהייתה ילדה.
סוחרים מציעים מטפחות וחוטים אדומים למזל, וזקנות עם צמידים מצטלצלים מברכות בקול רם.
אותה אווירה של פעם, אליה היא כבר לא מרגישה שייכת.
זה לא שהיא לא מאמינה בכוחו של צדיק,
עמוק בלב היא פשוט מפחדת שלא יתקבלו התפילות, והיא תישאר עם הלב השבור הזה שרק מבקש להתאחות.
היא מתקרבת לציון במבוכה, כולן כאן נראות כמו בנות בית, רק היא מרגישה שונה.
זקנה לפניה מתפללת בדמעות, נדמה שהיא קרובה קרובה לשומע תפילה.
היא משדרת מין שלמות כזאת שהיא מאחלת לעצמה.
היא ניגשת לציון, מבקשת בלב הממאן להיפתח, כאילו שומר על עצמו שלא יתאכזב שמא יכאב.
היא מתפללת על כל השמות מהרשימה, לידה קלה לאחותה ובריאות וחיים ארוכים להורים ולסבתא רחל שפקדה עד עכשיו את הציון בכל הילולא, ובגלל הכאבים ברגל כבר לא יכולה.
היא נעצרת, אוזרת אומץ ומבקשת על עצמה ועל ליבה השבור: "ריבונו של עולם, בזכות באבא סאלי שסבתא נהגה לפקוד את ציונו בכל שנה ושנה, תן לי להרגיש שלמה".
היא יוצאת מהציון, שואבת רסיסי שלמות מהקדושה ומהזקנות השלמות הקרובות לשומע תפילה.
ביציאה מהציון היא נעתרת לבקשת אישה זקנה עם עיניים טובות ושקית עם עלי נענע.
"תברכי צדיקה, שיהיה לך רק טוב בחיים בזכות רבי ישראל אבוחצירא זכותו תגן עלינו אמן".
היא עונה אמן ומברכת על הבשמים.
הזקנה מביטה בה ארוכות, כאילו מנחשת אותה.
"את יודעת", היא אומרת במבטא שעלה עימה ממרוקו,
"באבא סאלי עליו השלום, כשהיה מקבל הרבה קהל ושומע את כאבם של הבאים לבקש את ברכתו, היה כואב".
היא מסבירה לה במילותיה הפשוטות את דרכם של צדיקים.
"אז היה שותה כוסית מאחיה לרפא את הלב ולצוות עליו לשמוח בה', כמו הצדיקים אשר ליבם בידם.
אווה בינתי, ככה צריך לשמוח בה',
אין דבר כזה שלמות, רק מה שדומם שלם, ומי שמרגיש סימן שהוא חי".
היא מתרחקת, הזקנה, צמידיה מצטלצלים בקצב הליכתה. היא ממלמלת בשקט מספיק חזק שיוכלו לשמוע את ברכתה, "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם אמן ואמן".
ומחוץ לציון, היכן שכל הסוחרים מציעים מטפחות, שתיה חמה, תה נענע וקפה שחור, היא מצליחה להרגיש רסיסי שלמות בלבה.
בזכות הצדיק בעל התפילה.
