כמו גבירה הצועדת בבטחה, כשלפניה שומר ראש, ואחריה שומר ראש. כך משווה המדרש את התורה הצועדת בבטחה, כשלפניה דינים ומשפטים, ואחריה דינים ומשפטים.
לפני מתן תורה באים משפטים, "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט". אלו, כביכול, שומרי הראש שלפני הגבירה. וכעת בפרשתנו, שוב מופיעים משפטים. אלו הם השומרים ההולכים אחרי הגבירה.
המשפטים מדומים לשומרי ראש. הם לא התורה עצמה. התורה עצמה היא האישה, הגבירה, המלכות, שצועדת זקופה. התורה עצמה היא משהו אחר.
השפת אמת מסביר שהמשפטים והדינים הם בחינת מידת הדין. אבל התורה עצמה, עיקר התורה, היא מידת הרחמים.
כשאדם מתבטל ומתמסר לדבר ה' בפרטי הדין, בפרטים הקטנים של החיים, הוא יכול לזכות שהקב"ה יפתח לו את התורה גם במידת הרחמים. באהבה, בהרגשה של אמונה, בהרגשה שהתורה באמת מחוברת אליו עמוק אל הלב.
תורה כזו שאדם מקבל ברחמים היא מתנה. כשמשה רבינו עולה למרום, מביאים חז"ל את הפסוק: "לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת" לומר שלתורה יש שני צדדים. מצד אחד אדם קונה אותה בלקיחה, מצד שני הוא מקבל אותה במתנה. אלו שני מצבים הפוכים לגמרי. תורה שאדם עמל עליה ועובד קשה כדי לקבל אותה. ותורה שאדם לא עושה כלום, ולגמרי בחינם הוא יכול לקבל אותה. מתנה שאינה תלויה בשום עבודה שאדם יעשה.
ר' נחמן מסביר ששני המצבים האלו ממש כרוכים זה בזה. הרגשת העמל והרגשת המתנה הם חיבורים שונים לתורה שקשורים עמוק זה בזה.
העמל בא מצד האדם, שמוכן להתמסר לתורה, לפרטי דיניה. הוא מוכן להישאר נאמן לכל משפטיה, גם אם יצטרך לשלם מחיר. והגבירה, מצידה, מרגישה בטוחה כשהיא בידיו של הנאמן לה, השומר עליה. ביטחון שזוקף את קומתה, ונותן יציבות בנפשו של הנאמן, שהתורה נעשית לו עוגן ומשען, המרפאים את נפשו.
אבל יש עוד שלב, שהוא מעבר לעמל וליגיעה, מעבר לביטחון ולזקיפות הקומה. והוא שלב המתנה.
זהו שלב שאין לאדם שום אפשרות להשפיע עליו, אולי הוא יגיע ואולי לא. הוא יכול פתאום במפתיע לפתוח בלב האדם הרגשה של קרבה ואהבת ה', הרגשה של געגוע וכיסופים לקדושה. הוא יכול להגיע בחסד וברחמים מאיתו יתברך, כשיעלה הרצון מלפניו.
אבל הוא יגיע כמתנה פשוטה של אהבה, רק אם יקדים האדם שומרים לגבירה, אם ידאג לשמור עליה ולהיות נאמן לה. אז יהיו כרוכים זה בזה השומרים והגבירה, ותיפתח לאדם תורה של רחמים ושל אהבה, תורה פותחת לב ורגש, כגבירה הפוסעת לאיטה אחרי השומרים.
