יום אחד אומר ר' נחמן לתלמידו, ר' שמעון: "יש לפני נסיעה ואיני יודע להיכן". ר' שמעון צוחק: "איך נוסעים אם אין יודעים להיכן נוסעים?" ר' נחמן משיב: "באמת איני יודע". "והלך ר' שמעון והכין עגלה וסוסים וכל צרכי הנסיעה ונסע עימו".
סיפור מופלא על הבנה עמוקה שהעיקר בנסיעה זו ההרגשה הפנימית שחייבים לנסוע. פחות חשוב לאן יסעו ומה יהיה.
זה מזכיר את הסיפור על הבעש"ט ואותו ילד שניגן בחליל בזמן התפילה. התחושה היא שהעיקר בתפילה זו ההרגשה הפנימית שאדם חייב להתפלל. הוא חייב להיות עכשיו בתפילה, ולא משנה מה הוא יגיד, ואם בכלל ישתמש במילים, העיקר זה עצם התפילה.
ר' נחמן נוסע ולא יודע לאן, ור' שמעון צוחק. ר' שמעון צוחק כי הוא מרגיש כמה חן וכמה מתיקות יש בלנסוע בלי לדעת לאן. הוא מרגיש שיש כאן איזה שחרור שהוא עוד לא מכיר, אבל הוא כל כך רוצה להכיר מקרוב, אז הוא מצטרף.
כשיש משהו אמיתי, אז גם אם הוא לא הגיוני, הוא מלא חן, הוא מעורר חיוך, והוא מושך אחרים להצטרף אליו. ר' שמעון לא יודע לאן נוסעים, ובכל זאת הוא נוסע עם ר' נחמן. אדם שיש לו דעת, יודע לאן הוא נוסע. אדם עם כיוון בחיים, במסע של חייו יש לו ציר ברור ודרך סלולה שאיתה הוא מתקדם, וזה מאד רציני ונכון. אבל מתי מתחיל החן והצחוק והחיוך? כשאדם מוכן לפעמים לוותר על הכיוון, מוכן לזוז גם בלי לדעת.
אדם שמוצא משהו בחיים שהוא מאוד מתחבר אליו, כשיש איזו תובנה שהגעתי אליה, כשיש דרך שמעניקה לי חירות פנימית – כל זה השלב הראשון, אבל השלב השני הוא להשתחרר גם מזה. שזה לא יהפוך לעוד סוג של שעבוד שאני כבול תחתיו. שלא זה מה שיגדיר את החירות שלי, את האני שלי.
בסופה של אותה נסיעה מגיע ר' נחמן לארץ ישראל. "וממדבר מתנה – כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה".
