שעת בוקר מוקדמת ובבית המולת שחרית, ילדים בתלבושת מדדים בזריזות, ואמא ביד אחת מתארגנת וביד שניה מכניסה כריכים לקופסאות.
"להתראות אמא, יום טוב" מאחלים הילדים והיא בתורה מאחלת "יום טוב ומבורך צדיקים".
אנחת רווחה נפלטת מבלי משים, יש לה עוד קצת זמן להתארגן בנחת ולבחור את המטפחת שתתאים לבגדים.
ההסתכלות במראה תמיד גרמה לה לחשוב, נדמה כי ההסתכלות החיצונית קוראת לה להביט פנימה, דבר שלא קורה הרבה מאז שהיא אמא.
היא מחייכת חיוך מאולץ, כזה שמגלה לה מה מתרחש בפנים, מזמן היא לא הרגישה שמחה אמיתית.
אולי היא תשמח, כשתמצא עבודה חדשה, או כשתחזור למסור שיעורים.
היא תשמח, כשיגדלו הילדים, כשהקטנים יכנסו לגני עירייה והגדולים יבלו קצת פחות בפנימיה.
היא תשמח, כשיהיה לה קצת זמן לעצמה, כשהיא תחזור לכתוב, על פריחה באביב ועל דשא רטוב.
היא תשמח, כשבעלה יזמין אותה לצאת כמו פעם ככה בלי סיבה, 'להליכה מרוממת' או למסעדה טובה.
היא תשמח, כשיחזרו המחוות הקטנות של השנה הראשונה, לא משהו יקר, סתם משהו שהיא תמיד אהבה, פתק קטן ולצידו במבה מתוקה.
היא תשמח, כשהגדולים יעזרו קצת יותר, והקטנים ילמדו להפסיק לריב, לוותר.
היא תשמח, כשתורנות שטיפת הכלים בכיור תתקתק בלי שתצטרך להתחנן.
היא תשמח, היא יודעת, היא בטוחה, זה לא קל ככה לשמוח בשגרה מתוחה.
מבט חטוף בשעון מפזר את מחשבותיה, היא תמיד נדהמת לגלות את המטפחת שנקשרה כאילו מעצמה, למרות המחשבות.
היא ממהרת לסלון, מוודאת שהכניסה לתיקה פלאפון ומפתחות ויוצאת בזריזות.
היא סוגרת את הדלת בעד ביתה, בלי לשים לב שליד ערמת הכלים שנוקו חיכתה לה חבילה,
פתק ולצידו במבה מתוקה.
