אברהם אבינו הולך.
ואחר כך שוב הולך.
הוא הולך בסוף פרשת נח, והוא שוב הולך בתחילת פרשת לך לך.
אברהם אבינו בונה מזבח.
ואחר כך שוב בונה מזבח.
אברהם אבינו הולך פעמיים, ופעמיים הוא בונה מזבח.
חז"ל מלמדים אותנו: "שְׁנֵי מִזְבְּחוֹת – אֶחָד לַדַּרְגָּה הַגְּלוּיָה, וְאֶחָד לַדַּרְגָּה הַנִּסְתֶּרֶת".
יש שני רבדים לכל פעולה שנעשה, רובד גלוי ורובד נסתר.
בכל פעם שנלך, נצטרך ללכת פעמיים. כל הליכה תעמיק את ההליכה הקודמת, בכל הליכה נלמד משהו חדש שלא ידענו קודם, כל הליכה תגלה בפנינו רובד שהיה נסתר מאיתנו בהליכה הקודמת.
זו תנועת החיים, כמו ילד קטן שלומד ללכת, מתחיל ללכת, ואז שוב מתחיל ללכת, ושוב ושוב. וכל הליכה מביאה איתה לימוד חדש, גילוי חדש.
בהתחלה כשאברהם הולך, הוא הולך "ארצה כנען". ההליכה לארץ כנען גלויה לפניו. הוא הולך עם אביו, לשניהם יש הבנה משותפת בחשיבות ההליכה הזו.
אבל אחר כך כשה' מורה לו ללכת, זה כבר משהו אחר לגמרי.
הקב"ה בכוונה מסתיר ממנו את היעד, בכוונה מדבר עימו ברמז ובסוד. "אל הארץ אשר אראך".
גם כשאדם יודע כביכול לאן הוא הולך, גם כשהמטרה כביכול ברורה לו, גם אז, הוא צריך לחזור אל הסוד.
גם כשאדם מבין, הוא לא באמת מבין. לא באמת אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, לא באמת אנחנו יודעים מה בדיוק הכיוון. לא באמת אנחנו מבינים את פנימיות העניין שאליו אנחנו הולכים.
כשאדם נפתח בתוכו אל סוד הדברים, העולם יכול לגדול בפניו, "ואעשך לגוי גדול", הברכה יכולה להיפתח עבורו, "והיה ברכה", ולא עוד אלא שהשפע יזרום ממנו והלאה, "ונברכו בך".
