"אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו… ואמר ר' יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן… מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו אף בתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירן לישובן"
(ברכות נח, ב)
קיץ התשס"ה.
צום החמישי חלף עבר, תחושת הכבדות מתחלפת בנחמה, קלילות של חופש מורגשת באוויר. זה רשמי, הגיע הקיץ.
ובמקום אחר, לא רחוק כל כך, עם אותו ים ואותם שמים, יהודים בבגדי קיץ כתומים, נפרדים.
איש איש בדרכו, משפחה ומשפחה כדרכה.
בבית עם גגון בקצה הרחוב מתדפקים על הדלת חיילים, האב השבור שלא יצא מאבלו קורא את קינת צום החמישי: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם",
וחיילים נבוכים מול תפקיד לא להם, מחכים לסופה של קינת הכאב.
בבית אחר מתכנסים הורים, ילדים וקצת חברים ופורקים. האחד את עברו כניצול המחנות, והשני את עתידו כעם נבחר ששב לארצו אחרי שנות אלפיים, אשר לו חיילים וצבא, שרים וממשלה שאין זה תפקידם להוציא יהודים מביתם.
במקדש מעט מתכנסים כולם לסיום מסכת, ללימוד משותף, כאילו שהכל ימשיך כשהיה, מחר יתחיל הכל מהתחלה.
"הדרן עלך מסכת ברכות והדרך עלן", מבטיחים בכל מקום שבו נהיה "הדרן עלך".
בבית הכנסת הגדול מתכנסים כולם מקטן ועד גדול. חלק בתפילה, חלק בדמעה, חלק עוד מצפים, וחלק משלימים, לבם השבור שלם לרסיסים.
רגע לפני שקיעה עולים לאוטובוס שייקח אותם לירושלים, העיר שלקתה ותנוחם בכפליים.
רגע לפני שעולים, ילד בחולצה כתומה מתכופף לארץ של אדמה אהובה, ולתוך בקבוק פלסטיק ישן אוסף חול מכאן, 'חול משם'.
נדמה שמי הים מלוחים מתמיד, כאלו מנקזים לתוכם דמעות ארץ ושמיים.
קיץ תשס"ה בחצות ליל, בנים גולים מגיעים לירושלים.
הבנים והאב שותפים בכאב, על ביתם שחרב וביתו שחרב.
נחמו נחמו עמי, המקום מנחמם.
קמעא קמעא, כמיהה כמיהה.
קיץ אחר, בין הערביים, עוד בית נבנה בירושלים. חתן וכלה ביום חופתם מעלים את ירושלים על ראש שמחתם, על ידם סרט כתום, על ראש החתן חול מבקבוק ישן שאסף בקיץ ילד קטן, חול מאותה הארץ, מאותו המקום, עדות לבאי עולם שמעולם לא הפסיקו לחלום.
הם יודעים, עוד כמה ימים הוא ישוב למילואים, ישוב מגבול הלבנון למקום שהיה פעם ביתו.
לכיס המדים הכניס דגל כתום, קצת קרוע בצדדים, אותיותיו הכחולות שלא דהו מהזמן מבשרות בגאווה "מועצה אזורית חוף עזה".
חוף עזה, בין הערביים, מול הים המלוח חייל נוטע דגל, מציב גבול אלמנה, מהכיס הוא מוציא בקבוק פלסטיק ישן, שעלה עמו מביתו לירושלים וחזר משם לכאן.
הוא מרוקן בעדינות את גרגירי הזיכרון, משיב אותם למקומם הראשון. הוא יודע, הוא קצת כמותם, חולות גולים ששבו לחוף ים, חולות ששבו לגבולם.
וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר ה' אֱלֹקֶיךָ.
